הישרדות וטראומה מתמשכת, כבר לא מוצא היגיון במציאות. הצצה למוח שלי. וקצת אובדנות.

הטראומה התחילה בגיל 15 התחלתי להיות עייף, חלש, חולה. משהו שרק החמיר עם הזמן. כל איזה חצי שנה - שנה התווסף לי סימפטום נוסף של חולי. הסימפטומים האלה דווקא השתפרו משמעותית מאז שירדתי במשקל, אבל העייפות והחולשה רק הלכו והחמירו עם הזמן. עייפויות קיצוניות. ערפול מוחי. חולשה. כילד, הייתי מאוד חרדתי ודיכאוני בגלל המצב. לא הצלחתי לדבר על זה עם אף אחד. מדי פעם חלפו להן מחשבות במוח וגם הן הושתקו מהר. מדי פעם הצלחתי ללכת לרופא, לגמגם קצת - והוא היה שולח אותי הביתה, מה שרק החמיר את החרדות. אף רופא עד היום לא יודע איך לטפל בי.

פיק נוסף של טראומה היה לפני שנתיים. חוויתי פסיכוזה מאנית כתוצאה משלושה ימים ללא שינה. איכשהו, העייפויות והחולשה אופסו בגלל הפסיכוזה. המצב של החולי חזר לאיך שהוא היה בהתחלה. מאז הפסיכוזה ועד היום אין לי אבחנה חד-משמעית. לא היה לי אכפת מהפסיכוזה, התסמינים של אחרי הפסיכוזה היו ממש קשוחים - קושי קיצוני בלחשוב, אפס רגשות ועיסוק אובססיבי בעצמך, ממש שינוי באישיות, קושי בלשמוע דברים, קושי בלתקשר, ממש לחיות בתוך בועה מרוחקת. מרגיש מנותק מעצמי ומהסביבה.

לפני קצת יותר מ100 ימים עשיתי מלא סמים ונכנסתי לזליגות פסיכוטיות. לקחתי כדורים מהר וזה לא גלש לפסיכוזה קשה ומלאה. איכשהו, לאחר המקרה כל התסמינים של אחרי הפסיכוזה נעלמו. ואני כיום אדם הרבה יותר מתפקד ומחובר לעצמו. מרגיש חי. התסמינים של החולי כנראה חווים שוב התדרדרות וזה מלחיץ אותי ממש. הייתי אמור להתקבל לאשפוז יום וברגע האחרון דחו אותי, יש לציין. אותי. לי לא מגיע? מדוע?

אני מרגיש שהמוח שלי כל הזמן דרוך. זו טראומה אחרי טראומה אחרי טראומה. אני כבר לא זוכר איך זה מרגיש להיות רגיל. זו המציאות היומיומית שלי. סבל. אין היגיון. אתה חולה. פתאום יש פסיכוזה והמחלה משתנה. אין עזרה. אתה לבד בתוך כאוס. אין היגיון. אין היגיון. אין היגיון. אין עזרה. אין רופאים. אין פסיכיאטר שעוזר. אין פסיכולוג שעוזר. אין אשפוז. אין אלוהים. אין אור.