זה קטע שכתבתי לפני הרבה זמן מה אתם חושבים על זה?

בורחת.
אני כל יום בוחרת מחדש, להילחם או לברוח?
ובכל יום במקום לשאת את התוצאות בוחרת לשכוח.
המאבק הפנימי, הרצון להשיב מלחמה.
הרצון לברוח,
בוער.
כמו הרצון לשתות. בלב מדבר סוער.
ונכון, אולי מצאתי איזו נחמה בלהפיל אשמה, בלא לקחת אחריות.
אך עד מהרה הגיעה הריקנות.
הפחד להתמודד עם הדברים גורם לי לפחד יותר מהחיים האמיתיים.
ויש אנשים שבזמן הזה יושבים על הרצפה ומתחננים על חייהם, לא בוכים, לא מפחדים. כי בשבילם זה או להתחנן או להתקבל למתים.
ובזמן הזה גם אני כמו בואש. מגנה על עצמי על ידי שימוש באש.
והרצון לחיות יוצא, מנסה. אך הפחד אותו תוקף.
וכמו נפוליאון גם אני מדממת רק שהוא היה חכם,
הוא לא נתן לחייליו לדעת שגם הוא נפל בקרב.

הסתכלתי בשאלות שלי לפני הרבה זמן וראיתי את הקטע הזה וסתם מעניין אותי לדעת מה חושבים על זה.