קטע כתיבה שכתבתי ככה לפני השינה, מה אתם חושבים?

כשהייתי קטנה, חיכיתי לאביר על הסוס הלבן.
לא יודעת, כזה תמיד חלמתי שיהיה אחד שהכל אצלו מתוקתק ויושב במקום, הרמונטיקה שלו היא ממש חלום, הגישה שלו, האהבה שלו, הנתינה שלו.
משהו כזה שלא מוצאים היום ובכל מקום.
אולי בגלל דיסני? שהכל היה נראה שם נוצץ וורוד?
כשהייתי קטנה, חשבתי שאהבה זה הרגש הכי יפה שיש, שהיא נשארת לנצח, כזאת שממנה אפשר רק לצמוח.
אבל היום?
היום, שום אביר ושום נעליים, כל בחור שמדבר איתי מעניין אותו רק דבר אחד, להיכנס לי אל המכנסיים.
כשזה היה רק אחד, זה עוד היה בסדר.
אבל כשזה כבר יותר מעשר?
זה ממש לא בסדר.
מדברים על התכונות שהכי מחפשים אצל אישה ומפחדים מאכזבה.
איפה זה בא לידי ביטוי?
זאת בידיוק השאלה.
אז כשהייתי קטנה, לא נשבר לי הלב.
לא נפגעתי ממישהו כשאמר לי שהוא אוהב.
אף אחד לא ציפה ממני לפתוח לו את הרגליים, גם לא את הרוכסן במכנסיים.
חשבתי שככה זה ישאר לנצח.
אבל כנראה שטעיתי.
כי הייתי קטנה.