מה אתם חושבים על מה שכתבתי?

אין לי סוף לקטע כתיבה אז מאמינה שאמצא לו סוף בהמשך (אחד כזה שיסגור יפה ויהיה נעים לקריאה, אבל המטרה היא שהזעזוע יישאר ושהסוף לא ינחם את הקורא)

"אני כלואה בתוך העור של עצמי.
עור סדוק, אחד ששהה שעות תחת אור השמש הקופח עד שנוצרו בו קרעים בצורת ורידים נבובים.

עור שמחפש את הקרניים של השמש החמה שתגבור על הכפור. אותו כפור שגורם לתחושת הריק וחוסר המשמעות לתעתע בי- כמו ילד קטן שמתגרה באחיו.

עור, שמרגיש עיוור מרוב כאב, כשהוא אינו מצליח לראות נקודת אור בין כל החשיכה.

עור, שפעם הזכיר שריון של צב, אך היום מרגיש כמו שקית ניילון נידפת ברוח שנטבלה בצבעים עדינים שנשטפים כשמזג האוויר מעורפל מתמיד."