מה אפשר לעשות? אני משתגעת כבר (צבא)

התגייסתי להגנה אווירית באוגוסט 25. כבר כשהתגייסתי המפקדים שלי שמו אותי בייעודי לקצונה כי הם אמרו שהם רואים בי פוטנציאל. נתתי את כל כולי, אבל שבועיים לפני סוף המסלול העיפו אותי. זה היה קשה, אבל החלטתי שאני לא מוותרת.

עליתי לגדוד, עשיתי פלגה צעירה, עבדתי קשה וניסיתי לצאת בהקצאה הראשונה לפיקוד. לא הוציאו אותי. התאכזבתי, אבל המשכתי.

עברתי לפלגה הבוגרת. שוב עשיתי את כל השמירות, את כל המשימות, נתתי מעל ומעבר כי המטרה שלי הייתה אחת לצאת לפיקוד. בסוף יצאתי למיונים, אבל נפלתי על חמש שניות בריצה. מה שהיה לי הכי קשה לקבל זה שראיתי אנשים שלא עברו בדרישות כמו שאני לא עברתי, ובכל זאת קיבלו הזדמנות.

עכשיו רוצים שאעשה גם פלגה ותיקה ואנסה לצאת רק בהקצאה השלישית. מצד אחד אני מוכנה לעבוד קשה, ותמיד הייתי מוכנה. מצד שני, אני כבר שנה נלחמת על אותו חלום. אני מרגישה שאני כל פעם נותנת את כל כולי, ובסוף משהו קטן עוצר אותי.

דיברתי עם המ"פ שלי ואמרתי לה שאני מוכנה להוכיח את עצמי, שאם היא תיתן לי את ההזדמנות אני לא אאכזב אותה. היא אמרה לי לחכות עוד ארבעה חודשים, ושאם חיכיתי שנה אז עוד ארבעה חודשים לא ישנו כלום.

אז אמרתי לה שאם פה אני לא מצליחה לממש את עצמי, אני רוצה לעבור לתפקיד אחר, אפילו אם זה אומר לחתום עוד שנה. לא כי אני מנסה לברוח, אלא כי אני רוצה להיות במקום שבו אני אוכל לתרום יותר ולהרגיש משמעותית. אני לא מחפשת חיים קלים. להפך. אני מחפשת יותר אחריות, יותר עשייה ויותר השפעה.

בסוף השיחה היא אמרה שאני לוזרית ואפסית ושאני רק מנסה לברוח, והיא גם לא מוכנה לחתום לי על טופס 55.

וזה מה שהכי קשה לי. לא כי קשה לי לעשות שמירות, אלא כי אני מרגישה שכבר שנה אני מוכיחה את עצמי שוב ושוב, ועדיין לא נותנים לי הזדמנות אמיתית להתקדם. כל מה שאני רוצה זה לתרום, לפקד ולהרגיש שאני מממשת את היכולות שלי.