התחלתי לכתוב שיר על דיכאון ועל חברה שלי. מה דעתכם?

אתה קם אליי מתוך הלילה,
והשתיקה בלב היא כמו תפילה.
הוא לא יודע למה אני קמה,
לבדוק למה, הוא עוד ער בחוץ.

בין עצים ובין נהרות
לומד הוא איך מתחילים לחיות.
ואני בחלון רק צופה מהצד,
איך הלב שלו מתמודד שם לבד.

ואני והוא מתחת לשמיכה,
אבל הוא עוד צריך לצאת להליכה.
אז להליכה הוא יוצא ואני נשארת לבד,
מהרהרת לעצמי איך הפכנו משניים לאחד.

אז קמתי גם אני אל תוך הלילה,
מחפשת אותך בין העצים.
הירח מביט בי מלמעלה,
מאיר את דרכי אליך באור כוכבים.