פריקה לגבי אחותי הקטנה. (ארוך מאוד.)

אני בת 16 וחצי, ואני לא יודעת אם זה בגלל הורמונים או הראש שלי או משהו אחר אבל אני פיזית וברצינות לא יכולה לסבול את אחותי הקטנה יותר. לא במובן של "וואי אחותי כל כך עצצבנת" פשוט במובן הכי רציני שיש. אני לא מסוגלת לסבול אותה יותר. היא בת 12 וחצי; וכל קלישאה של מתבגרים שיש- זאת היא. גילגולי עיניים, טריקת דלתות, צעקות, צרחות, חושבת שכל העולם שונא אותה אבל חייב לה משהו בו זמנית. היא מנסה להיות מישהי שהיא לא, כל הזמן מנסה לבגר את עצמה. אנחנו כל כך כל כך שונות. בחיים לא התנהגתי כמו שהיא מתנהגת. בחיים לא טרקתי דלתות, בחיים לא צרחתי על ההורים שלי, בחיים לא עשיתי את זה. אולי זאת רק אני אבל עדיין.

ועזבו את כל הקטע של גיל ההתבגרות לשנייה, האופי שלה פשוט לא כיפי לי. היא כל הזמן נראת כאילו היא סובלת, כל פעם שמבקשים ממנה לעשות משהו היא מגלגלת עיניים ומתעצבנת כאילו היא לא גרה בבית הזה גם. צריך ללכת לידה על ביצים כל הזמן כי אם תאמר משהו לא במקום היא פשוט תתעצבן ותתנהג כאילו רצחת את הכלב שלה. עוברים עליה כמה דברים בבית ספר זה אני יודעת, ואני והמשפחה שלי מנסים באמת להיות הכי מכילים שאפשר והכי סבלניים, אבל אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אתמול היה לה ריב עם אמא שלי, והיא הוציאה את העצבים שלה עליי. אמרתי לה לא לעשות את זה, והיא התעצבנה עליי גם. היה עוד ריב ביני לבינה. קצת התגריתי בה וזה לא היה בסדר מצידי אבל כבר הייתי בקצה שלי אבל זה נגמר בזה שהיא פשוט התחילה להרביץ לי כמו ילדה קטנה. זה קרה אתמול ואני עדיין לא יכולה להסתכל עליה בלי להרגיש פשוט זעם בחזה שלי. אולי זאת רק אני ותקופה שתעבור וכנראה שהיא תעבור אבל אני רציני מתי שהיה בית ספר הייתי מעדיפה להיות בבית ספר מאשר להיות בבית ואני גם עכשיו מעדיפה פיזית להתגייס ועזוב לצבא על להיות איתה באותו בית. וזהו זה כל מה שיש לי להגיד סליחה שזה כזה ארוך פשוט הרגשתי שאני צריכה להוציא את זה החוצה. מכיוון שאני צריכה שאלה על מנת לפרסם את זה- מה אתם מציעים לי לעשות? מה עושים מכאן?