יש לי שאלה קצת ארוכה אבל אולי רבים כמוכם מתמודדים עם זה כמוני ויכולים להעזר

בטח שיכול עם טיפול וסביבה טובנ

שואל השאלה:
הוא לא מאמין בטיפולים
האם אפשר לעשות את זה לבד

וואלה זה באסה אין מה לומר בשביל הבריאות הנפשית הייתי עושה הכל כדי לעבור לגור לבד
וכן הוא יכול לצאת מיזה הוא צריך לעבוד על עצמו

נורא אינדיוידאולי
בדרכ צריך טיפול וגם מזה לא מאמין מה יש להאמין

לדעתי תמיד ישאר השפעות מהילדות, לא משנה כמה מדחיקים את זה, אבל אפשרי לצאת מזה כמעט לחלוטין עם הרבה עבודה עצמית.

כן אתה יכול לצאת מזה עם טיפול בעיקר

שואל השאלה:
מסכים איתך אנונימית
הצעד הראשון זה להתרחק מהם ולמצוא את עצמך האמיתי

נכון

כן. בכל מיני מסגרות בחיים והתנדבות וכדומה יכולים לבנות אותך.

כולנו תוצאה של ההורים שלנו, ובכל חינוך יש דברים רעים ודברים טובים, וזה ילווה אותנו כל החיים לא משנה כמה ננסה להשתנות ולצאת מזה.
מה שכן, אפשר לנסות ללמוד לחיות לצד זה. הרגשות והזיכרונות יישארו איתנו לנצח אבל השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה וכמה אנחנו נותנים לזה להשפיע עלינו.
אני חושבת שאפשר לעשות את זה לבד גם, זה יותר קשה, זה תהליך יותר ארוך אבל זה שווה את זה.
אתן דוגמה: אני חייתי עד גיל 17 בערך בבית אלים, אתה כנראה יודע כמה זה מצלק נפשית לפי מה שאתה מתאר, אבל בצבא הבנתי שזה פיתח אצלי דיכאון וחרדות ופסיכולוג לא בא בחשבון מכל מני סיבות, אז פשוט ריפאתי את עצמי ולמדתי לחיות לצד זה. היום ברור שיש זיכרונות שאם אני נזכרת בהם הם בשנייה מחזירים אותי אחורה וגורמים לי לבכות, אבל זה לא יכניס אותי להתקף חרדה כמו פעם ואני לא אשקע שוב בגלל זה ואני אתמודד עם הבכי והזיכרונות והרגשות שזה מביא איתו כמו גדולה.
אני ריפאתי את עצמי בעיקר דרך הדת, שיעורי תורה וספרים של רבנים על נפש האדם וכו'. זו לא דרך שמתאימה לכולם, כמו שגם שתלך לפסיכולוג הוא לא בהכרח ירפא אותך כי כל אחד עובד בשיטה שונה, תחקור בעצמך על דרכים שונות שאתה יכול להחלים מדבר כזה ותשקיע בשיטה אחת שאתה חושב שתעבוד בשבילך. בהצלחה :)

שואל השאלה:
מלכה !!!

היי חמוד
אני גם גדלתי בבית לא פשוט
להורים שלי היה מעט מאד כח פיזי ונפשי לתת לי את הצרכים הרגשיים שאני צריכה.
ואין מה לומר, זה בהחלט דפק אותי.
כל מערכת העצבים שלי לא מווסתת ושלל בעיות אחרות.
חבל שאתה לא מאמין בטיפול כי אני ניסיתי והוא ממש עוזר.
אבל הוא לא מתקן אותך. אתה תמיד תהיה הילד האבוד הזה.
הוא פשוט נותן לך כלים להכיל ולהתמודד עם העולם

זה נקרא לשנות דפוס התנהגותי.
לא לפעול מאוטומט
זה בהחלט אפשרי
אבל עבודה קשה, עבודה עצמית פנימית.. צריך לעבור תהליך ארוך ולשאוף להיכרות עצמית מעמיקה ולתיקון הדפוסים האלו
זה לא יישאר לנצח אם אתה בוחר אחרת.

עם טיפול וסביבה אוהבת וחמה הוא יכול להצליח להתאושש

ממליצה לך ממש לחקור ולכתוב את ההתנהגויות שלך
ולכתוב איך אתה רוצה לפעול אחרת
לשים בזה מחשבה
ואם קורה לך שאתה פועל מאוטומט ונזכר באותו הרגע
ישר תתקן
סתם דוגמא משנית מאוד אני רוצה לשנות דפוס אצלי שאני אומרת כל הזמן "אין לי כח"
זה באמת משפיע כשאני אומרת את זה
אז כל פעם שאני אומרת אין לי כח אני ישר מתקנת יש לי כח
עד שכבר אני מתקנת במוח במחשבה
דוגמא קטנה מאוד רק כדי להמחיש
כמובן שהדפוסים שאני מדברים עליהם יותר עמוקים וקשוחים

אני מאמינה שהוא יכול לצאת מזה הוא לא חייב להיות צייתן בנראות. אך לדעתי עצם החינוך הזה ישאר איתו לעד, הוא תמיד יזכור מה הוא חווה.

בתור אחת שעברה את זה והרבה יותר גרוע ממה שתיארת עם ההורים שלה ואני בת 22.
זה לא משפיע לי על החיים קיבלתי את זה שההורים שלי אלימים כלפיי פיזית ומילולית,ואני לא נותנת לזה להשפיע עלי לא בעבודה לא עם חברים ולא עם הבן זוג כן עברתי טיפול עצמי, לא פסיכולוג כי פסיכולוגים עשו לי סריטה אבל אני כן ממליצה ללכת לפסיכולוג עם אתה צריך בסופו של דבר אתה לא ההורים שלך אתה הרבה יותר טוב מהם

מבלי לפרט גם אני גדלתי בבית לא פשוט וגם בי מדי פעם עולים זכרונות שהם כמעט כמו לחוות מחדש רגעים מהילדות. יוצר תחושה כבדה ולא נעימה. אני לא חושב שאפשר להעלים לחלוטין את ההשפעות של ילדות כזו, אבל כן אפשר לשאוף לתיקון עצמי ומצב יותר בריא עם הזמן. קצת כמו פצע שמחלים עם הזמן ונעשה יותר קטן. נשארת צלקת בסוף וגם היא עם הזמן לאט לאט נעלמת.

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב שעזרו לי מאוד זה שהצלחתי לבנות לעצמי זהות עצמית שהיא פחות תלויה במשפחה שלי והרבה יותר תלויה בי. אני בזכות עצמי ולא מוגדר על ידי עוד חלק מהמשפחה. מדובר בשינוי פנימי שעושה הרבה מאוד לדעתי.

דבר נוסף שלדעתי צריך לאמץ לכל החיים זה לשים לב לתגובות ולפעולות שלך, גם פנימית וגם חיצונית, מתוכן לזהות אילו דברים אתה עושה כתגובה אוטומטית שנובעת מאירועי ילדות לא נעימים, ואת אילו שאתה שואף לתקן לתקן. לחשוב על אותם אירועים שחווית בילדות, איך אתה חושב שהיה נכון אם היו מתנהגים אליך, איך אתה חושב שהיה נכון אם אתה היית מגיב, ובכך לתקן את ההתנהגות שלך בהווה. אתן דוגמה על עצמי שמתישהו שמתי לב שמאוד משפיע עלי כשאני מרגיש שמאשימים אותי בגלל דברים לא קשורים. על ידי קשב פנימי הצלחתי להבין שבעצם זה כל פעם שולח אותי לאירועי ילדות שהיו מטיחים האשמות אחד על השני בקטע לא בריא. הצלחתי להחלים מזה. לא בצורה מושלמת, אבל היום אני יודע לנשום עמוק ולומר בצורה מכובדת שלא כך אני רוצה שידברו אלי.

גם העניין של זכרונות לא נעימים שצפים. זה מגובה מחקרית וגם שמתי לב על עצמי שאם מנסים לדחוק מחשבה לא נעימה היא רק חוזרת ועולה. צריך לדעת לתת למחשבה או לזכרון לעלות, לנשום עמוק ולתת לו לעבור. זה קשה, לא נעים, אבל חייבים. אין דרך אחרת.
עוד בהקשר הזה ראוי לציין שהמוח שלנו עובד אסוציאטיבית. כלומר אם אנחנו חושבים על דברים אז יעלו לנו דברים נוספים לראש שקשורים לנושא. אם אנחנו מרגישים תחושה חזקה כלשהי אז יעלו זכרונות שגרמו לאותה התחושה. צריך למצוא את הפעולות הפיזיות שלנו שמצליחות לנתק אותנו ולהוציא מהמעגל. בנוסף זה כן נותן טיעון טוב ללמה כדאי לך לעזוב את הבית ולגור לבד.

אני לא יודע אם אתה חייב לעזוב את הבית בשביל להחלים מהמצב בו אתה נמצא. בסוף יש מציאות כלכלית שצריך להתמודד גם איתה. אם אתה מסוגל ליצור לעצמך בידוד אישי בתוך הבית של ההורים אולי עדיין תוכל לחיות איתם.
מה שבטוח הוא שלא משנה איפה תגור אתה צריך לדעת לעמוד על שלך בצורה מכבדת. כשמתייחסים אליך לא לעניין תגיד בצורה נעימה ומכובדת שלא כך ראוי לדבר אליך או לא כך ראוי להתנהג אליך. אם הצד השני לא מביע עניין להשתנות באותו הרגע אתה צריך לנתק את השיחה. אם זה בטלפון אז פשוט לסגור, אם זה פנים מול פנים אז פשוט ללכת. תזכור תמיד שאתה בעל השליטה ואתה לא יכול לתת לאנשים אחרים לשלוט באיך שהם יתנהגו אליך.

כמילות סיכום אני רוצה לכתוב שלכל אחד יש אתגרים בחיים שהם לא רק בשליטתו. אחד נולד עם נכות או מחלה כרונית, אחר חווה פציעה עם השפעות לטווח ארוך ואילו אחרים חוו אירוע טראומתי. בסוף אפשר להתגבר על הקשיים. אנחנו יכולים להשתנות ויש תקווה. זה אולי הדבר הכי חשוב שצריך לזכור.

שואל השאלה:
תודה!