זה נורמלי שאני אתאיסט; אבל ברגעים חמורים של משבר אני מאמין באלוהים, ואז שהמשבר נגמר אני מפסיק?

נורמלי אבל אתה לא אתאיסט.

נורמלי אך אתה לא אתאיסט.

הגיוני אבל זה אומר שאתה לא אתאיסט כמו שאתה חושב

אלוהים הוא דרך מאוד נפוצה של אנשים להתמודד עם משברים אז הגיוני.
אבל כמו שאמרו פה מעלי, אתה לא אתאיסט אם באמת בפנים אתה כן מאמין

אתה מאמין או שאתה פשוט פונה לאלוהים?
כי אם אתה רק פונה, יכול להיות שזו הדרך שלך להביע בפני עצמך את המצוקה שלך, אבל זה לא חייב להיות אלוהים, אתה יכול לפנות ליקום, לחיים, או לעצמך ולאחל ולפרוק מה שאתה מרגיש

שואל השאלה:
^ זה משהו כמו:

למקרה שאתה שם, תעזור לי

^^אתאיסט זה ליטרלי בן אדם שלא מאמין בשום ישות כזאת או אחרת

אתה אגנוסטי נוטה לאתאיסט

יותר אגנוסטי נוטה למאמין

וואי זה ממש רע להגיד אני כלכך מזדהה עם זה, גם אני ככה

זה לגמרי הגיוני, זה מתקשר לטענה ישנה של תאיסטים בשם there is no atheist in the foxhole, שנוסחה במלחמת העולם הראשונה, לפיה אפילו אתאיסטים גמורים היו מתפללים לאל בשוחות.
העניין הוא שאתה לא באמת מתפלל לאלוהים, אתה פשוט מחפש תקווה, ומאמין שיהיה טוב בלי סיבה מוצדקת.
זה כמו הציטוט שאני אוהב "התקווה היא ניצחון האנושות על המוח", לפעמים אנשים נמצאים במצבים שבהם אין להם מה לעשות מלבד לקוות, ותקווה היא מעין אמונה, שקל לבלבל בינה לבין אמונה באלוהים.
כמו שאמר היסטוריון בריטי ששכחתי את שמו על הטענה המקורית:
"זוהי לא טענה נגד אתאיזם, זו טענה נגד שוחות", או במקרה שלך: "זו לא טענה נגד אתאיזם, זו טענה נגד משברים."

קשה לומר מה אתה כי בסופו של דבר מה שקובע זה מה שאתה מרגיש, ואת זה רק אתה יודע.
אבל לי נשמע שיש אפשרות שאתה פשוט רוצה שהוא יהיה קיים ברגעי משבר לא שאתה באמת מאמין

שואל השאלה:
פרח דמיוני ^^

יש לך בעיות בהגדרת האני שלך