גם לכם מרגיש שהחיים לא אמיתיים וכולם דמויות משניות בחיים שלכם?

לא, אלו סתם מחשבות של גיל ההתבגרות

כן לגמרי

לא, יש הרבה דמויות יותר מעניינןת ממני

התחושה הזו שאת הולכת ברחוב וכל האנשים מסביבך נראים כמו ניצבים בסרט או איזה דמויות רקע במשחק מחשב, היא תופעה מעניינת, לא סתם "מחשבת גיל ההתבגרות" וזה הרבה יותר נפוץ ממה שאנשים נותנים לו קרדיט (וחבל.) . אם תסתכלי על זה מבחינה פסיכולוגית, אפשר לקשר את התחושה הזאתי למושג שנקרא סוליפסיזם, שזאת התפיסה הפילוסופית שאומרת ככה: "הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים בקיומו הוא התודעה של עצמנו, בעוד שכל השאר יכול להיות סוג של הדמיה."
לפעמים החוויה הזאת היא פשוט מנגנון הגנה של המוח, כמו מעין דיסוציאציה שנועדה למנוע עומס מהראש, בגלל שהמוח שלנו פשוט לא מסוגל להכיל את העובדה שלכל אחד ממיליארדי האנשים בעולם יש חיים מורכבים בדיוק כמו שלנו, אז הוא אוטומטית מוריד את ה"רזולוציה" שלהם כדי לחסוך באנרגיה ובחשיבה מוגזמת. כשבוחנים את זה דרך תיאוריית הידע (tok- לגמרי ממליצה ללמוד את המקצוע הזה! מפתח אותך לגמרי.), מבינים שהחוויה האנושית היא מטבעה האנושי ממוקדת-אגו, פשוט כי החושים והמחשבות שלך הם מרכז המקום הפרטי *שלך*, ולכן זה הכי טבעי שתרגישי "כמו השחקן הראשי" ושתראי באחרים תפאורה. אבל הטוויסט הפילוסופי הכי יפה פה טמון במושג שנקרא "סונדר". אותה ההבנה הפתאומית שלכל אדם אקראי יש עולם פנימי, עשיר ומלא בדרמות, סיפורים, רגשות, מחשבות, פחדים ואהבות בדיוק כמו שלך, ושהוא בכלל רואה בך את הדמות המשנית שחולפת בסרט שלו.

עצה שלי, לא צריך להילחם בהרגשה הזו, אלא להשתמש בה כדי להשתחרר.
אם החיים לפעמים מרגישים לא אמיתיים, אין שום סיבה לקחת את הפחדים, החרדות או הפאדיחות שלך קשה מדי. זאת הזדמנות להפסיק לדאוג ממה שיגידו, לשחק את התפקיד שבאמת בא לך לשחק, ולנסות מדי פעם לדמיין את הסיפור של האנשים הזרים סביבך כדי להבין שאת חלק מרשת מטורפת של תודעות ומחשבות, וזה מה שהופך את התחושה הזו ממשהו מנוכר למקור של חופש אמיתי ושלווה.
מאחלת לך בהצלחה בהמשך החיים, תזכרי שהעולם שלך הוא העולם שלך ושלך בלבד.