נקלעתי לסיטואציה מול חבר שמייצרת אצלי מתח נפשי מטורף ותחושת תקיעות עמוקה.

אני בלולאה רגשית ולא מצליח להבין אם אני מגזים או שיש צד שפועל פה בצורה פחות תקינה. אשמח לניתוח אובייקטיבי שלכם על הדינמיקה הזו.
הסיפור הוא כזה:
קניתי מערכת שמע וינטאג' מסוימת, יקרה ומסובכת מאוד להרכבה וכיוון. ניסיתי להרכיב אותה בעצמי ונכשלתי לחלוטין. חבר שלי, שהוא מקצוען אמיתי ומבין בתחום הזה בטירוף, זיהה את התסכול שלי. באמת מרצונו החופשי ובאינטואיציה שלו, בלי שביקשתי בכלל, הוא הציע לקחת את המערכת אליו הביתה כדי להרכיב לי אותה בחינם כטובה חברית.
העניין הוא שיש פה תלות מוחלטת מכיוון שהמרחק הגיאוגרפי בינינו ענק, אז אני לא יכול סתם לקפוץ אליו, ואני באמת לא מסוגל להרכיב את זה לבד. מאחר שהוא היחיד שמחזיק בידע ובמומחיות הזו, הוא למעשה האדם היחיד שיכול לעזור לי. המשמעות היא שאני תלוי בו במאה אחוז, ואם הוא לא ירכיב את המערכת, היא פשוט לא תיבנה לעולם.
עבר כבר חודש שלם מאז שהחפץ אצלו וכלום לא התקדם. בכל פעם שאני מתעניין במרווחי זמן סבירים (שמרתי גם שבוע שלם של שקט מוחלט כדי לתת לו מרחב נשימה מוחלט), הוא מסביר כמה הוא עמוס בעבודה ושאין לו כוח ואנרגיה אחרי ימים ארוכים. אני הכי מבין ומכיל את העומס שלו, ובגלל זה אני נמנע מללחוץ.
אבל בגלל שזו טובה בחינם, נכנסתי לסרטים קשים. פיתחתי ייסורי מצפון ואשמה עצמית מטורפת, כאילו אני הצד "הלא בסדר" בסיפור בכלל על זה שאני רוצה לדעת מה קורה עם הרכוש שלי. יש לי מחסום פסיכולוגי עמוק כי אני מרגיש שאין לי זכות מוסרית לדבר ומפחד שכל פנייה שלי תצטייר ככפיות טובה ותפגע בחברות.
מצד שני, המוח שלי אומר לי שהוא זה שלקח את המחויבות הזו על עצמו ביוזמתו המלאה, מחזיק חפץ יקר שלי חודש שלם בלי תזוזה, ובעצם משאיר אותי תלוי בו לחלוטין בלי לתת לי צפי כלשהו. זה מרגיש לי כמו משהו שמפר את האיזון החברי וקצת פוגע בי, למרות הכוונות הטובות שלו. ההבנה הכפולה הזו משאירה אותי פשוט קפוא.
אשמח לשמוע את דעתכם האמיתית:
כשאתם מנתחים את הסיטואציה הזו מבחינה בינאישית ומוסרית, מי פועל פה נכון יותר? האם רגשות האשמה שלי מוצדקים בהתחשב בזה שאני סופר מכבד וממתין בסבלנות, או שעצם זה שהוא לקח פרויקט שרק הוא יכול לבצע ולא מקדם אותו זה מה שלא תקין כאן?