הייתי צריכה להגיב אחרת? הסבר

לקונטקסט, אחותי הקטנה מאומצת כבר חמש שנים אחרי שהיא הייתה שנתיים אצלנו בבית באומנה בערך מאז שהיא נולדה, זה לא משהו שאני מציינת הרבה כי בסופו של דבר זה מידע שלה ואני לא מרגישה שאני זאת שאמורה לספר את זה לאנשים וגם כי honestly אני פשוט לא חושבת על זה ממש היא פשוט אחותי ואני מתה עליה אנלא עושה עניין ממי ילד אותה


בקיצר לפני כמה ימים חברה שלי (שלא ידעה שאחותי מאומצת כי כאמור, אני לא מספרת דברים כאלה בלי אישורה) בכתה המון ולא הבנתי למה, ואני לא אכנס לפרטים בגלל שזה הפרטיות שלה אבל מפה לשם יום אחרי היא אמרה סליחה שראיתי אותה ככה והיא סיפרה לי שהיא גם מאומצת (והיא גם אמרה לי שהיא יודעת את זה מאז שהיא נולדה אז זה לא שפתאום משהו השתנה), ואני מיד הייתי כזה "אה וואלה מפתיע" והמשכתי בחיים שלי כי מה אכפת לי אני לא מרגישה שום דבר שונה כלפיי זה. פתאום היא התהפכה עליי התחילה להתעצבן ולבכות למה זה לא מזיז לי למה לא אכפת לי מזה מה אם זה הייתי אני בסיטואציה והיא אמרה שאין לי רגשות אין לי חמלה ושאני באמת חרא בנאדם שלא אכפת לי מפרטים ככ חשובים בחיים שלה, אבל באמת שאני לקחתי את זה לכיוון החיובי של זה לא משפיע על הקשר שלנו ולא על איזה בנאדם היא והיא גדלה ככה מאז ומעולם אז לא ציפיתי שזה יהיה ביג דיל. מסתבר שכשהיא סיפרה על זה לעוד בנות (לא לעוד הרבה אבל, הרוב לא יודעות) הן בכו וחיבקו אותה וניחמו אותה כזה ופתאום אני מרגישה רע כי אני מרגישה שהגבתי כמו זבל של בנאדם ושאולי זה כן משהו שקשה לה לקבל על עצמה יותר ממה שלי זה קשה אז יצא שסתם זלזלתי בנקודות הכואבות שלה.