מה דעתכם על מה שכתבתי? (שילוב של פריקה ודמיונות)

אני לא כאן לשרוד, עליי לזרום ולהעז ולפרוץ. הנה תורו של התיקון שלי והוא הולך להיות חזק, עוצמתי. במקום לשאול מה אחרים חושבים יהיה לי מצפן בתוכי. ואהנה מעצמי ואכיר בערכי ולא אתבייש לכתוב את שעל ליבי, לא אחשוב לפני איך נראה ומה היה. אני הוא היצור האגדי ששוכן בליבי והבושה נוטשת את מקדשי. אני שליו אז אתה, רעי, שליו. זה כל כך פשוט. חיכיתי לפתוח את הלב וחיכית לקבל חיבוק - מעצמי, וממך. אהובתי שיערך השחור ועינייך השחורות, זה אינו שחור שמבשר רעות. בואי נלך לאיבוד בתוככי נפשנו האבודה. בואי נמצא קרקע בבור אינסופי ששמו חיינו וכעת ננשום לרווחה. הנה, זה בדיוק מה שביקשנו וחיינו הם האור הנסתר של העולם. והוא מאיר לתוך הסמטאות האפלות של חיינו ומלווה אותנו בכל אתגר. לעולם לא הגענו למחוז חפצנו כי תמיד היינו שם והדרך היא רק תפאורה הרומנטיקה שבחיינו. תבורך נפשי ותבורך נפשך וכל מה שיש בגן של עדן. אנחנו הכי נהנים מהמקום הזה בזמן שאנחנו מתנזרים ממנו. היות ואז אנחנו מתנתקים מהעולם הארצי ורק חוזים ביופיו ובאותם דחפים הישרדותיים של כל היתר. גן העדן הוא כאן בעולם החומרי כי רק כך נגלה שלא היה מה לגלות - הסוד הוא בכלום ובמה שיש, שהוא הכל. מהכלום באתי ולכלום אשוב כי דבר מעולם לא התקיים. הכל היה הסיפור שסיפרנו לעצמנו וגם עתה זה מצבנו. בדבר אין משמעות ולכן בהכל היא ישנה. כי היא המהות היחידה על פני האדמה - שמעולם לא היה כאן דבר. וכף ידך היא בסך הכל אשליה ענוגה לעת רגע וכך גם המתיחות ששוררת לפעמים. חשנו רגשות כה עמוקים ובסוף גורלנו להיות עוד חתיכה מפאזל החיים. האין שאין לו סוף הוא אין וכולנו עיוורים שמדמיינים תמונה שהיא סיפורינו. החיים האלה הם סיפורינו הפנימי ולעד יהיו, עתה תורנו לכתוב עוד דף בחיינו.