האם מאחורי שני המנגנונים בטראומה מסתתר דבר יסודי?

זה קצת ארוך אז מתנצל

שמתי לב מהמציאות שניתן לחלק את הטראומה לשני מנגנונים.
מנגנון הפציעה עצמו, כלומר: מקרה ששיבש את מערכת האינטואיציה/הלמידה.
ומנגנון ההלעטה.
הרי המקרה עצמו, יכול להישאר כמקרה מאוד ספציפי, אם האדם לא ייחס לו חשיבות, ייתכן שהמערכת תתעלם ממנו.
אבל אם הוא ינסה להדחיק, או ייחס לזה חשיבות גדולה ויעסוק יותר מדי, המערכת תזהה פה מקרה למידה, ותתחיל להלעיט את עצמה.
וזה מנגנון ההלעטה.

אבל ההעלטה יכולה להיות לאזורים שבהם מערכת האינטואציה לא מפותחת, אבל גם למקומות שבהם מערכת האינטואציה כבר מפותחת.
למשל פגיעה מ.ינית שיצרה טראומה, יכולה להוביל לחשד, ניתוק וכדומה- גם למקומות בהן מערכת האינטואיציה כבר מפותחת.

ומפה נובע לדעתי מסקנה רדיקלית: ניתן לראות שהמודעות יכולה להיכנס למערכת האינטואיציה אחרי שהיא בנויה, לנטוע בו רעיון חשוב- ולגרום לכל המערכת לתקן את עצמה לפי הרעיון ההוא.
כי מערכת האינטואיציה עצמה תתחיל לייחס חשיבות יתר לדבר מסוים, ותלמד את שאר המערכת לפיו.
במילים אחרות: מערכת האינטואיציה עצמה ניתנת לשליטה מאוחרת על ידי מערכת המודעות.

בעיני אולי זה קורה רק במקרים חריגים, כי הכנסת רעיון ישר לאינטואיציה הוא לא פשוט בכלל, אבל בצורה כלשהי אפשרי, כל הבעיה היא צורת ההכנסה של הרעיון, והמשמעות מפה רדיקלית מאוד.
ייתכן שיש גם מקרים של תיקון נקודתי מתפשט, ולא רק קלקול באדם מתפשט.

מה דעתכם על כל התחום הזה? האם לדעתכם זה נכון? אשמח לכל דעה בתחום הזה

הערה- לדעתי ככל שלאדם יש מערכת אינטואיציה/למידה לא מפותחת מנגנון ההעלטה שלו פועל יותר חזק, לכן אדם שמערכת הלמידה שלו לא מפותחת, יפגע יותר בטראומה.
גם מנגנון הפציעה עצמו, חלש יותר אם במיקום עצמו של הפגיעה מערכת האינטואיציה כבר מפותחת.