מה חושבים על הפואמה? לא דיכאוני או משהו, מדבר על בנייה עצמית והתקדמות

לבנה ועוד לבנה
נבנה קיר
המתג סגור
לבנה נוטה הצידה
האור נדלק לרגע
ושום דבר לא נשכח
כשהאור כבה
הכל מתפוגג
חוץ מהריקנות
אני מנסה לבנות את עצמי
לבנה אחרי לבנה
אבל הידיים נשארות ריקות
מסביב שקט
נדלק
נכבה
לרגע קט
האם האור משנה
או שזו רק מחשבה
הדלת פתוחה לכולם
רק אלייך
היא נפתחת ונטרקת
אני באה לדבר
ועוצרת
אולי בצדק
לבנה זזה
אני מתקנת מהר
המתג שוב סגור
אני יושבת מול הקיר
לא בונה
לא הורסת
רק יום רגיל
שנועד להוסיף עוד לבנה
ואם לא
הכל מתפורר
קמתי
הקיר נראה אותו דבר
שום דבר לא נשבר
אבל גם
שום דבר לא שלם
ואולי
צריך לחכות
שהאור יידלק
כדי לראות