מה אתם חושבים על הפואמה שלי?

_סיסיפוז_

פעם הוא היה מלך, אמיץ ומוקף פאר
היה לו כל מה שליבו חפץ - כבוד, ואף יותר.
צחוקו הנועז רעם כמו חצוצרות,
והוא הרגיז את האלים והאלות.

חי הוא חיים ללא חשש או דאגות
ומצפונו לא רדף אותו לא בימים ולא בלילות
כשידו של זאוס הביאה עליו עונשים,
עם חיוך ערמומי, היה מעוור אותו עם שקרים.
אך יום אחד, כשלא נותר כבר לאן לברוח
נלקחו ממנו כל הפאר וכל הכוח.

זה שפקד על אריסים, נהיה אריס בעצמו
כי לשם הזחיחות הובילה אותו -
אותן ידיים שנגעו בשפע
מצאו את עצמן כבולות לסלע.
אותו הוא גלגל למרום הפסגה,
רק כדי ליראות אותו נופל בחזרה.
מבטו היגע נח על הסלע
ואמר בצער _'נצח כזה לגורלי שופע..'_.

ובהאגדות של העולמים הקבורים
עוד נוכל אנחנו רואים את עצמנו, ונבין איך גאווה תחרוץ את גורלנו.
וגם נבין שכמו סיסיפוז אנחנו חיים.
מקוללים לחזור על פעולותינו
אבל גם שם נוכל למצוא אושרינו!
כי אם היה מעריך את המאמץ, ולאו את גובה הפסגה,
במסע הנצחי למעלה ולמטה אולי הוא באמת היה מוצא שמחה.