אני נראלי צריכה פסיכולוג

אם אתה פה עכשיו ואתה קורא את זה זה כנראה ארוך אז אני ממליצה לך לסוג עכשיו, בכל מקרה מדובר בפסיכו שמדברת אז אין פה יותר מידי מעניין.
~אני לא בטוב.~
וזה לא משפט דרמטי, זה פשוט מצב צבירה.

אני יוצאת, צוחקת, מבלה, לומדת, עושה את כל מה שמישהי בסדר אמורה לעשות, וגם בביתעם השקט, עם היצירה, עם הספורט, עם כל התחביבים שהיו פעם מלאים בצבעאני שם, אבל אני לא שם.
יש לי חיים, אבל אני לא חיה אותם.
כאילו מישהו לקח לי את הנשמה והשאיר אותי להמשיך ללכת רק מתוך הרגל, מתוך זיכרון של מי שהייתי.

ופתאום כל דבר שהיה פעם אורגלישה, ציור, שירה, חברותהופך לצל.
לא מרגש, לא מצית, לא מזיז.
אני מנסה להדליק את עצמי מחדש, להחזיר את הניצוץ, אבל שום דבר לא נדלק.
הכול מרגיש כמו נו, אז מה.
כאילו העולם נהיה שחור־לבן ואני היחידה שזוכרת שהוא היה צבעוני.

אני עייפה.
לא עייפות של לילה בלי שינהעייפות של מוח שלא מפסיק לרוץ, של מחשבות שלא נותנות לי רגע לנשום, של שקט שאני מחפשת בכל מקום ולא מוצאת בשום מקום.
אני יוצאת בכוח, כי אני יודעת שזה יעשה לי טוב, ואני באמת צוחקת, באמת זורמת, באמת עושה אווירה, אבל תוך כדיבאותו רגע ממשאני מרגישה את החור הזה בפנים.
משהו חסר.
משהו נעלם.
משהו בי לא חוזר.

וזה מצחיק, כי אני לא אחת מהבנות האלה שחיות רק בחוץ.
אני ילדה של בית, של עוגיות, של ציור, של נגינה, של מחשבות בשקט.
אני זאת שמוצאת שלווה בדברים הכי קטנים.
ופתאוםהכול מיותר.
הכול ריק.
הכול כאילו לא שייך לי יותר.

ולא, לא קרה משהו גדול.
לא דרמה, לא שבר, לא אירוע שמסביר את זה.
כן, יש דברים חרא בחיים שלי, דברים שאני סוחבת בשקט, דברים שלא מדברים עליהם, אבל החיים שליבאופן כלליבסדר.
אפילו טובים.
הייתי במקום שאמרתי לעצמי וואלה, הגעתי. טוב לי. יש לי הכול.
ופתאוםהכול נמס לי בין האצבעות.
נשארתי עם כלום.

וזה לא שאני לא רוצה לחיותבדיוק ההפך.
אני רוצה לחיות יותר מדי.
יש לי חלומות, שאיפות, רצון לטרוף את העולם, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני רק רוצה להרגיש חיים.
פשוט לחיות.
בלי מאמץ.
בלי להילחם על זה.

ואם הגעת עד לפהאז אולי זה אמיתי, ואולי זה סתם אני, ואולי זה פשוט המחזור שמתקרב וזורק אותי לקצה של עצמי.
אולי זה הכול ביחד.
אולי זה כלום.
אולי זה הכול.
ואולי בסוף כל זה יעבור, ואולי לא,
אבל לפחות כתבתי את זה החוצה:)