משהו שכתבתי היום

יום הזיכרון
מטקס
לטקסט
לשיר
וסרטון
מרגע של שגרה
ליום שכולו דיכאון
יום שקט
אבל כל כך רועש
משפחות בוכות
אנשים עצובים
ואתה בצד
לא באמת מבין
את הכאב
את ההרגשה
את האהבה
והגעגוע
אתה סתם צופה מהצד
שמוצף בסיפורים
ומוות
וחיים
ומה אנשים היו
ומה הם כבר לא
ומה הם חשבו
ועשו
ורצו
וחלמו
וניסו
ועזרו
ופעלו
ועכשיו הם אינם כאן יותר
הם במקום אחר
אולי יותר טוב
נקווה שלא נדע בקרוב
כדי להמשיך את הטוב
שאולי בזכות הנפילה שלהם
כולנו נקום
ונהיה פה באמת
שיום הזיכרון יהפוך לשנה
ולא עוד יום בחולצה לבנה