תרשו לי לפרוק לפה ותרגישו חופשי להזדהות

זה ידוע כבר שהמצב הזזה מזכיר את הקורונה להרבה אנשים - אני אחת מהם.
והלבד הזה ממש מטרגר לאנשים שחוו לבד בעבר ולא בנסיבות מלחמתיות או מגפתיות.
ילדים שהרגישו שונים, שלא היו נראים במיוחד, כאלו שמתקשים לשמור על קשר עם חברים, כאלו שנוטים להסתגר עם הרגשות שלהם.
ובשנים האחרונות למדתי לתת מקום לרגשות שלי, להסתכל עליהם.
ובכל זאת, יש לא מעט מצבים עכשיו שאני מרגישה לבד ולא מצליחה ליזום שיחה עם חבר.
לכולם קשה,ואני מרגישה צורך לפרוק המון ולא נעים לי להציק.
אז בסוף אני קצת בתוך עצמי, והשיחה עם חברות מן כזו שמשתדלת להיות לא מכבידה.
אבל המצב קקה, ומלבד תפילות שיגמר אין לי הרבה במה להיאחז.
אין לי מי שיחבק אותי עכשיו. החברים במילואים או בחו"ל והתואר בהפסקה ואין לי עבודה.

מוצאת איזון דרך יוגה, שיח מעודד עם חברה שהוא קצת על דברים טובים, לפרוק על איזה דף ולדעת שיש לי משפחה שלפחות נותנת גב כלכלי בתקופה הזו.

החוסר בתקשורת אנושנית ניכר ואני גם מרגישה את עצמי נסגרת, ופחות יוזמת שיח עם אנשים.
אני יודעת שזו איזו מן אינרציה כזו, שלדבר ולחלוק חוויות גורם לך להרגיש פחות לבד, אבל הנה אני שוב, פשוט עצובה.
מבכה על המצב המבאס הזה.
תנועה מביאה תנועה, אבל כל אזעקה משתקת מחדש.
נבהלת ממנה, שואפת נושפת ומוקירה תודה על זה שאני בכל זאת, לא לגמרי לבד.