משעמם לכם? גם לי! הנה קטע שכתבתי כשהייתי בכיתה ו', אשמח לשמוע את דעתכם הכנה.

וויל בדרך כלל אהב לקום מוקדם. בדרך כלל.
הוא התעורר, שטוף זעה. קרני השמש שבקעו מהחלון בביתן שבע הציפו את מיטתו והעירו אותו לאט לאט. בחוץ נשמע רעש של ציפורים מצייצות וחרבות. ריח רענן משדות התותים התגנב פנימה ומילא את הביתן בתחושת מתיקות נעימה.
"בוקר עכשיו," הוא חשב את המובן מאליו. "כמה זמן ישנתי?" הוא ידע שקרה משהו אתמול בלילה, אבל הוא לא זכר בדיוק מה.
היה לו ריב עם מישהו... הדבר האחרון שהוא זכר זה שהוא התעלף ומישהו נשא אותו לביתן.
הוא התיישב במיטה כשקול מוכר דיבר אליו. "בוקר טוב," אמר הקול. "איך אתה מרגיש?"
הוא חיפש את מקור הקול וראה שליד הדלת עמד נער עם שיער חום מתולתל, חולצת טריקו כתומה עם הכיתוב "מחנה החצויים" ומכנסי דגמח פשוטים.
הוא חייך אל וויל חיוך נטול חצ'קונים, מה שהיה שונה מהפעם הקודמת שראה אותו.
"אבא?" שאל כלא מאמין.
"שלום, בן," אמר אפולו, או לסטר, איך שתרצו לקרוא לו. הוא חיכה שוויל יאמר משהו אבל הוא היה יותר מדי בהלם מכדי להגיב.
הוא התקדם אליו והתיישב על המיטה. "אתה זוכר משהו ממה שקרה אתמול?" שאל.
"ל-לא."
הוא חייך אליו חיוך והם ישבו ככה כמה דקות, חושבים. אחרי כמה זמן הוא הבין שהמצב נהיה מביך והחליט לשבור את השקט. "מה אתה עושה כאן?" שאל. הפרצוף של אפולו הפך פתאום מתגונן, כאילו הוא מסתיר משהו אבל לא רוצה לפגוע ברגשותיו של וויל . "קרה משהו שדרש אותי כאן, אבל אל תחשוב על זה יותר מדי. אתה צריך לנוח."
פתאום כשהוא אמר את זה וויל הבין כמה רע הוא מרגיש.
ליבו דפק במהירות. חלקים רבים מגופו כאבו. הוא ניסה להזיז את רגליו אבל כאב חד פילח את רגלו השמאלית. היא היתה שבורה.
" או... אוקי." הוא סרק את החדר במבטו וראה עין קטנה ממוסגרת במשקף שחור מביטה בוא מחריץ דלת הביתן. העין היתה מחוברת לגוף שלבש שמלה ירוקה, טייץ צהובים ונעליים אדומות.
לשבריר שניה עברה לו המחשבה שרמזור התעורר לחיים. "אני רואה שמג הגיעה למחנה," אמר.
אפולו הסתובב לאחור וראה את העין, שמיהרה לזוז מהדלת.
הוא חייך אליו. "מג שמעה שהגעתי למחנה, אז היא קפצה על ההזדמנות לבקר," וויל לא היה צריך תזכורת לקשר החזק בן אפולו למג, כמה הם עברו ביחד.
"טוב, כדאי שאלך אליה," אמר. "לא סתם קוראים לה כאן מקפרי הבועטת. אבל אני אחזור בקרוב," הוא נעלם בעננת עשן זהובה.

(יש עוד שורה אבל יש הגבלה למילים)