כתבתי עוד פואמה אשמח שתקראו

המירוץ נגד הזמן
בין האכילה הרגשית
לדופמין המעורער, המהווה אשמה.

הטעמים מתאספים,
השעון מתקתק,
והפה מתענג.

אותו הגוף הנואש כבר מתפוצץ מכאב,
הטעם ממכר,
והראש בורח.

הלב פועם,
הנשימה מתארכת,
והשד המטהר מתעורר.

הכאב מתעלה,
המחשבות המאובקות מתאספות,
והמירוץ מתחיל מחדש.

כעת, לא נותרו עוד סממנים לפשע,
אך אותו גוף הרוס, שבור, מכורתע.

אין יציבות,
רק ריק,
רק רגשות אשמה.