כתבתי קטע כתיבה על חרדה ואני אשמח לביקורת

החרדה מפחידה אותי, אני מרגיש שחונקים אותי, מרגיש שאני חייב לנשום בכוח, זה מפחיד אותי, וזה משתק לי את הגוף.

החרדה הזאת לוקחת ממני את החיוך שלי, השקט שהיה לי נלקח עד ידי הסערה הפתאומית הזאת.
עד לפני רגע הכל היה שקט, נעים, רגיל.
פתאום עכשיו הכל שחור, מפחיד, גשום, רוחות של מחשבות נושבות עלי, הגוף שלי עף בין המחשבות האלה,אני מפחד מזה שלא אנשום?
אני מפחד מזה שלא ארגיש את הלב?
אני מפחד מהמוות?
למה זה פתאום קרה לי?
למה תוך דקה הכל נראה פתאום שחור?
זה מפחיד אותי, הנפש שלי צועקת הצילו אבל בתוך זה יש ילד שרוצה לצאת.

הילד הזה הוא אני, הוא יודע שהכל זה מחשבות בראש, הוא יודע שאין ממה לפחד, הוא יודע איך לגרום לכל הכעוס הזה להיעלם, הילד הזה נמצא בכל בן אדם.
השאלה אם אנחנו מצליחים לשמוע את הקריאות שלו אלינו דרך כל הסערה הזאת.

אני מצליח לשמוע אותו, הרוחות מפסיקות להפחיד אותי להעיף אותי, הגשם שירד בלי סוף הפסיק והתחיל לצאת האור החמים, השקט שהיה לי חוזר לאט אבל בקצב שלו, פתאום הכל לא מפחיד, פתאום שוב יש שקט, פתאום אני מבין שרק אני מסוגל לעזור לעצמי.
אם אצליח לשמוע אותו האני הזה החרדה הזאת לא תהיה יותר מי 2 דקות.
אני מחבק את האני הקטן הוא חזק הקול שלו לא צרוד, הוא עם מלא כוח, וכך גם שלכם לכל אחד יש את הילד הזה.
רק אנחנו בוחרים אם להקשיב לו או לא,ולפעמים אנחנו צריכים עזרה בלחפש אותו וזה בסדר כי לכל ילד יש את המקום שלו ואת הדרך שלו להשמיע את קולו.