נמאס לי כבר (פריקה) כנסו לתת דעה

לאידע אני פשוט מעריץ אותך שיש לך אופנוע בגיל 16

מטורף עד כמה שהסיטואציות שלנו דומות

נשמע קשוח...
לכולנו ש תקופות קצת יותר קשות עם ההורים, אבל תזכור שזה תקופות וזה עובר❤

שואל השאלה:
^זה כבר תקופה מאד ארוכה שנמשכת יותר משנה ההתווכחויות עם ההורים התלונות שלהם כלפיי והאגירה שלי בפנים מהם החוסר תקשורת שלי איתם אני לא משתף אותם בכלום הם בייסיקלי לא יודעים עליי כלום או על המצב הנפשי שלי ויותר מזה שלשום נרצחה אישה שהכרנו אולי שמעתם על זה שבעלה רצח אותה בפרדס חנה וזה הופך את השבוע לאפילו קשה יותר

^תקשיב אני לא חושבת שכדאי לכם להשאיר את זה ככה אם זה המצב לדעתי תעשו שיחה פתוחה של מה עושים ואיך משפרים את זה כי אני בטוחה שהם גם מודעים למצב

היי לך,
ממה שכתבת עולה שאתה מתמודד עם מצוקה שנמשכת כבר הרבה זמן. אולי זה מרגיש כאילו אתה הולך עם כובד בפנים שאף אחד לא באמת רואה ולא שומע וכשזה מתפרץ, זה מרגיש גם כמו הקלה וגם כמו משהו שמפחיד אותך.
נשמע שאתה מחזיק בתוכך הרבה תסכולים, כעסים, אולי גם כאב מול ההורים שלך, שאין לך כרגע דרך לשתף אותם באמת במה שעובר עליך. אתה כותב שהם לא יודעים כלום עליך, אולי לא כי אתה לא רוצה, אלא כי קשה לדעת איך בכלל מתחילים.
ההתווכחויות החוזרות, התלונות, התחושה שלא רואים את המאמץ שלך, כל אלה יכולים לכרסם לאט בפנים, עד שלפעמים ההתפרצות מגיעה בלי שתכננת.
והוספת שגם מקרה הרצח של אישה שהכרת השבוע הוסיף קושי משמעותי. כשמשהו כזה קורה פתאומי, אלים, בלתי נתפס, זה יכול לערער עוד יותר את התחושה של יציבות, של ביטחון, ולהגביר רגשות של עצב, בלבול או חרדה. במיוחד כשזה מצטרף לתחושות שכבר קיימות.
עצם זה שאתה בוחר לכתוב, לפרוק, לשאול, יכול להעיד על זה שבתוך כל הסערה הזו, יש חלק בך שלא רוצה להישאר לבד עם כל זה. וזה ממש לא מובן מאליו.
אם תרגיש שזה יכול להתאים, אנחנו בעמותת סה"ר סיוע והקשבה ברשת, נמצאים כאן בשבילך. אתה מוזמן לפנות אלינו לצאט אנונימי באתר. זה מרחב שקט ולא שיפוטי, שאפשר לדבר בו על מה שעובר עליך, בקצב שלך ורק כמה שמתאים לך לשתף.
מצרפת קישור לצאט

שלך,
מתנדבת סה"ר