11 תשובות
כנראה שכן
אנונימי
כנראה שיסתכלו עלייך שונה
אבל בריאות לפני הכל
אבל בריאות לפני הכל
לא וגם לצבא את עדיין יכולה להתגייס אלא אם האשפוז היה לאחרונה והמצב הנפשי לא השתפר. ובמקרה שתקבלי פטור אפשר להתנדב.
זה ממש תלוי, באיזה גיל על מה ואם העבודה עצמה מתייחסת לעבר או לא.
יש כאלו שכן אכפת להם ויש כאלו שלא יעניין אותם
יש כאלו שכן אכפת להם ויש כאלו שלא יעניין אותם
רוצה להבהיר, כשאת הולכת לעבוד במקום את לא מחויבת ולא אמורה לספר שום דבר שקשור למצב הנפשי שלך - יש לך חיסיון רפואי. ומקום העבודה גם לא אמור לבקש שום דבר שקשור לכך.
כן זה יפגע
צבא משטרה מוסדות ביטחוניים לעיתים גם תארים כמו רפואה מוסדות לימוד בחול כולם מבקשים
זה יפגע בה בעתיד
זה יפגע בה בעתיד
אנונימי
לא כי אף אחד לא מסתכל על הרקורד הנפשי שלך בעבודות, אולי רק בעבודות כמו אבטחה וזה
תלוי איזה עבודות
הייתי מאושפז 4 פעמים (מגיל 12 עד 17) ובעיקרון לא.
אלא אם כן זה מוסודות ממשלתיים או ביטחוניים יש לך חיסיון רפואי
דברים כמו גיוס, רישיון לנשק וכו כן יפגעו
גם יכול להיות שתצטרכי אישור פסיכיאטר לדברים (לדוגמה רישיון נהיגה)
אבל החיים היום יומיים לא, להציל את החיים שלך כרגע יותר חשוב מ"לא לפגוע בעתיד"
3>
אלא אם כן זה מוסודות ממשלתיים או ביטחוניים יש לך חיסיון רפואי
דברים כמו גיוס, רישיון לנשק וכו כן יפגעו
גם יכול להיות שתצטרכי אישור פסיכיאטר לדברים (לדוגמה רישיון נהיגה)
אבל החיים היום יומיים לא, להציל את החיים שלך כרגע יותר חשוב מ"לא לפגוע בעתיד"
3>
כן, בעקיפין. משום מה לא ממש יספרו לך את זה ואנשים מתיימרים להיות "ליברלים" ו"נאורים", אבל כן, אכן כמה אספקטים בחיים שלך יפגעו בעקבות אישפוזים פסיכיאטרים, ואני כאן כדי לספר לך על כך מניסיוני האישי:
1. הדברים שאת רואה באישפוז והחוויות שאת חווה שם ילכו איתך גם אחריו. כשאת יוצאת מבית החולים הזכרון שלך לא פשוט "נעלם" ואת הופכת להיות בןאדם חדש- דווקא ההפך, את חשופה למקרים קשים וסיפורים קשים, לאנשים מפוקפקים ולא נעימים, ליחס משפיל של "חולה" ושל "נחותה" ובמקרה הרע לרשלנות רפואית או התעללות של ממש. ידוע שבתי חולים פסיכיאטרים לא מתוקצבים כראוי, מחסור בכוח אדם ראוי מביא להזנחה של התכנית הטיפוליים שמובאים לחולים, מבנים מוזנחים ומחסור במיטות, ואנשי צוות (אחים) שממש ממש ממש לא אמורים לעבוד עם מתמודדי נפש.
במקום שהכי אמורה להיות בו אמפתיה, המקום שהכי אמור להיות נעים ומזמין לאנשים עם התמודדות נפשית הוא באופן אירוני מקום מחליא, מפחיד, קר, מזניח ומצלק דווקא לאנשים המתקשים שהכי צריכים עזרה ותמיכה.
אז כן, את יוצאת משם עם טראומות.
2. המיינדס שתצאי איתו מאשפוז פסיכיאטרי הוא לא מיינדסט של בןאדם רגיל, בריא ונורמטיבי אלא מיינדסט של חולה. את מתרגלת שמתייחסים אלייך כמו חולה. את מתרגלת שמזלזלים במה שיש לך להגיד, ושכל אנשי הצוות מבינים *עלייך* יותר ממך, לאט לאט את מורגלת להשתיק את הקול שלך ולהיות צייתנית עבור הכללים כי את לא רוצה שיראו בך כבעייתית/משוגעת/חולה וכי את מנסה להגן על כבודך ובטחונך. פשוט- מתרגלת להיות חולה ולהסתכל על העולם בפריזמה של חולה. בנוסף- גם הסביבה שלך מתרגלת לראות אותך ככה. אחרי שאת יוצאת מאישפוז כזה מצטרפת אלייך תוית חדשה, האבחנה הולכת איתך לכל מקום והמשפחה/חברים/סביבה מתרגלים לראות אותך באור חדש- ה"חולת נפש". לפיכך, כל מה שתגידי וכל מה שתעשי תהיה נגזרת של ה"מחלת נפש" ואנשים יתרגלו להתייחס לכך בהתאם. אסור להיות בןאדם, אסור להתעצבן, אסור לריב, אסור לעשות קצת שטויות, אסור להשאר במיטה עד מאוחר כי כל דבר כזה קשור למחלת נפש שחקוקה לך על המצח והולכת איתך לכל מקום, גם כשהיא כבר לא באמת פעילה/לא באמת משפיעה עלייך כרגע.
בקיצור, תתרגלי לתדמית חדשה של חולת נפש ולכך שאנשים יתייחסו אלייך על פיה
3. כן- מבחינה מקצועית/טכנית בואו נדבר תכלס'- התיק הרפואי שלך חשוף לגורמים שונים במהלך החיים ומה שכתוב בו יכול לפגוע בך לרעה. מקומות עבודה מסויימים או מקצועות שדורשים אחריות יתרה ויציבות יכולים לדחות אותך אם הם רואים מחלת נפש בתיק הרפואי שלך. ולא רק מקומות עבודה ממשלתיים- זה יכול להיות גם רפואה, עבודה עם אנשים, טיפול..
אם תרצי לקחת הלוואה גדולה בעתיד או לקחת משכנתא לצורך קניית בית יכול להיות שימנעו מלהלוות לך כספים אלה בגלל שהתיק הרפואי שלך מראה שיש לך מחלה נפשית. גם אם היא לא פעילה, גם אם עברו הרבה שנים- זה כתוב בתיק.
החלק הכי גרוע? הוא שאי אפשר למחוק/לבטל אבחנה פסיכיאטרית. אם אם היה משבר בגיל ההתבגרות או התפרצות של הפרעה באופן זמני בעבר- ונכתבה אבחנה כלשהי- היא שם והיא קיימת לנצח. למחוק אבחנה פסיכיאטרית זה כמעט בלתי אפשרי ולרוב אם רוצים לבטל או לעדן פשוט מוסיפים אבחנות אחרות (שגם- לא מיטיבות עם המצב בכלל בכלל).
4. מבחינה חברתית/זוגית- את כנראה כרגע נערה, ואת עדיין לא מרגישה את זה- אבל אנשים נוטים להתרחק מ/לדחות אנשים עם הפרעות נפשיות מבחינה זוגית כי הם לא רוצים להעביר את הבעיות האלה לדורות הבאים. את כנראה תתחילי להרגיש את זה ככל שתתקרבי לגיל מבוגר (מגיל 25 פתאום נופל האסימון). פתאום הדיבורים על בית, משפחה, הבאת ילדים, התמסדות צפים- ואז את חושבת לעצמך, מי יקח אותי, אם יודעים שאני חולה נפשית? וגם ההפך- את תחשבי לעצמך, שאת לא רוצה לבחור בבן אדם הזה כפרטנר לחיים שלך- כי הוא מתמודד עם מחלת נפש שיכולה להרוס חיי משפחה וחס וחלילה גם לעבור לצאצאים שיהיו לכם. זה כבר דיבורים ממש מתקדמים שלא מתאימים לסטיפס, אבל תאמיני לי, השלב הזה מגיע יותר מהר ממה שאת חושבת, מגיל 20-22 פתאום מתחילים לחשוב על חתונה/ילדים/משפחה כיעד לעתיד הקרוב-רחוק. אם יש היסטוריה של אישפוזים ואבחנות יהיה קשה יותר להסתיר/ להתגבר על העניין הזה, אם לא אז יהיה יותר קל.
אני יודעת שכתבתי דברים קצת קשים אבל זו האמת המרה של החיים. הסטיגמה בחברה כלפי מתמודדי נפש היא עדיין קשה ולפעמים-בצדק, קשה איתנו. העולם מתקדם לעבר קבלה והכלה של בעיות נפשיות אבל עדיין - זה אתגר, לא רק מבחינת ההתמודדות הנפשית עצמה- אלא גם (ובעיקר) מבחינת השתלבות וקבלה בחברה, בושה, הסתרה וכו'. הגשתי לך את האמת על מגש של כסף ולא התיימרתי לעדן אותה.
סליחה שחפרתי ומקווה שעזרתי
1. הדברים שאת רואה באישפוז והחוויות שאת חווה שם ילכו איתך גם אחריו. כשאת יוצאת מבית החולים הזכרון שלך לא פשוט "נעלם" ואת הופכת להיות בןאדם חדש- דווקא ההפך, את חשופה למקרים קשים וסיפורים קשים, לאנשים מפוקפקים ולא נעימים, ליחס משפיל של "חולה" ושל "נחותה" ובמקרה הרע לרשלנות רפואית או התעללות של ממש. ידוע שבתי חולים פסיכיאטרים לא מתוקצבים כראוי, מחסור בכוח אדם ראוי מביא להזנחה של התכנית הטיפוליים שמובאים לחולים, מבנים מוזנחים ומחסור במיטות, ואנשי צוות (אחים) שממש ממש ממש לא אמורים לעבוד עם מתמודדי נפש.
במקום שהכי אמורה להיות בו אמפתיה, המקום שהכי אמור להיות נעים ומזמין לאנשים עם התמודדות נפשית הוא באופן אירוני מקום מחליא, מפחיד, קר, מזניח ומצלק דווקא לאנשים המתקשים שהכי צריכים עזרה ותמיכה.
אז כן, את יוצאת משם עם טראומות.
2. המיינדס שתצאי איתו מאשפוז פסיכיאטרי הוא לא מיינדסט של בןאדם רגיל, בריא ונורמטיבי אלא מיינדסט של חולה. את מתרגלת שמתייחסים אלייך כמו חולה. את מתרגלת שמזלזלים במה שיש לך להגיד, ושכל אנשי הצוות מבינים *עלייך* יותר ממך, לאט לאט את מורגלת להשתיק את הקול שלך ולהיות צייתנית עבור הכללים כי את לא רוצה שיראו בך כבעייתית/משוגעת/חולה וכי את מנסה להגן על כבודך ובטחונך. פשוט- מתרגלת להיות חולה ולהסתכל על העולם בפריזמה של חולה. בנוסף- גם הסביבה שלך מתרגלת לראות אותך ככה. אחרי שאת יוצאת מאישפוז כזה מצטרפת אלייך תוית חדשה, האבחנה הולכת איתך לכל מקום והמשפחה/חברים/סביבה מתרגלים לראות אותך באור חדש- ה"חולת נפש". לפיכך, כל מה שתגידי וכל מה שתעשי תהיה נגזרת של ה"מחלת נפש" ואנשים יתרגלו להתייחס לכך בהתאם. אסור להיות בןאדם, אסור להתעצבן, אסור לריב, אסור לעשות קצת שטויות, אסור להשאר במיטה עד מאוחר כי כל דבר כזה קשור למחלת נפש שחקוקה לך על המצח והולכת איתך לכל מקום, גם כשהיא כבר לא באמת פעילה/לא באמת משפיעה עלייך כרגע.
בקיצור, תתרגלי לתדמית חדשה של חולת נפש ולכך שאנשים יתייחסו אלייך על פיה
3. כן- מבחינה מקצועית/טכנית בואו נדבר תכלס'- התיק הרפואי שלך חשוף לגורמים שונים במהלך החיים ומה שכתוב בו יכול לפגוע בך לרעה. מקומות עבודה מסויימים או מקצועות שדורשים אחריות יתרה ויציבות יכולים לדחות אותך אם הם רואים מחלת נפש בתיק הרפואי שלך. ולא רק מקומות עבודה ממשלתיים- זה יכול להיות גם רפואה, עבודה עם אנשים, טיפול..
אם תרצי לקחת הלוואה גדולה בעתיד או לקחת משכנתא לצורך קניית בית יכול להיות שימנעו מלהלוות לך כספים אלה בגלל שהתיק הרפואי שלך מראה שיש לך מחלה נפשית. גם אם היא לא פעילה, גם אם עברו הרבה שנים- זה כתוב בתיק.
החלק הכי גרוע? הוא שאי אפשר למחוק/לבטל אבחנה פסיכיאטרית. אם אם היה משבר בגיל ההתבגרות או התפרצות של הפרעה באופן זמני בעבר- ונכתבה אבחנה כלשהי- היא שם והיא קיימת לנצח. למחוק אבחנה פסיכיאטרית זה כמעט בלתי אפשרי ולרוב אם רוצים לבטל או לעדן פשוט מוסיפים אבחנות אחרות (שגם- לא מיטיבות עם המצב בכלל בכלל).
4. מבחינה חברתית/זוגית- את כנראה כרגע נערה, ואת עדיין לא מרגישה את זה- אבל אנשים נוטים להתרחק מ/לדחות אנשים עם הפרעות נפשיות מבחינה זוגית כי הם לא רוצים להעביר את הבעיות האלה לדורות הבאים. את כנראה תתחילי להרגיש את זה ככל שתתקרבי לגיל מבוגר (מגיל 25 פתאום נופל האסימון). פתאום הדיבורים על בית, משפחה, הבאת ילדים, התמסדות צפים- ואז את חושבת לעצמך, מי יקח אותי, אם יודעים שאני חולה נפשית? וגם ההפך- את תחשבי לעצמך, שאת לא רוצה לבחור בבן אדם הזה כפרטנר לחיים שלך- כי הוא מתמודד עם מחלת נפש שיכולה להרוס חיי משפחה וחס וחלילה גם לעבור לצאצאים שיהיו לכם. זה כבר דיבורים ממש מתקדמים שלא מתאימים לסטיפס, אבל תאמיני לי, השלב הזה מגיע יותר מהר ממה שאת חושבת, מגיל 20-22 פתאום מתחילים לחשוב על חתונה/ילדים/משפחה כיעד לעתיד הקרוב-רחוק. אם יש היסטוריה של אישפוזים ואבחנות יהיה קשה יותר להסתיר/ להתגבר על העניין הזה, אם לא אז יהיה יותר קל.
אני יודעת שכתבתי דברים קצת קשים אבל זו האמת המרה של החיים. הסטיגמה בחברה כלפי מתמודדי נפש היא עדיין קשה ולפעמים-בצדק, קשה איתנו. העולם מתקדם לעבר קבלה והכלה של בעיות נפשיות אבל עדיין - זה אתגר, לא רק מבחינת ההתמודדות הנפשית עצמה- אלא גם (ובעיקר) מבחינת השתלבות וקבלה בחברה, בושה, הסתרה וכו'. הגשתי לך את האמת על מגש של כסף ולא התיימרתי לעדן אותה.
סליחה שחפרתי ומקווה שעזרתי
אנונימית
באותו הנושא: