כתבתי היום קטע פריקה שמדבר על הקשר שלי עם אבא שלי מה אתם חושבים? - קישור מצורף

אבא. אתה רע.
זאת מציאות
נזכרת בכל השיט שהעברת אותי בילדות
שגרמת לי לפחד ממך בשביל שאקשיב לך ואולי אכבד אותך
אבל ככל שעברו השנים זה גם גרם לי לשנוא אותך.
כשדיברתי בהתלהבות על נושא השתקת אותי
כשהעליתי רעיון לא מהעולם הזה הורדת אותי
צעקת על כל שטות, דרכת עליי בכל הדמנות
אף פעם לא היה לך טיפה של סבלנות.
החוסר רגש שלך הרג אותי מבפנים
כשסיפרתי סיפור בלהט אמרת לי "הרעש שלך מזהם את האוויר"
כשהייתי בוכה, אתה היית עם אחים שלי עליי צוחק.
בילדות גדלתי בלי ביטחון עצמי ועכשיו אני לא מתפלאת .

אתה אומר: "מותר לי לא לכבד אני אבא שלך"
אבא, הערכים שלך דפוקים. באמת מה נסגר איתך?

עכשיו כבר לא מפחדת, לא מורידה מבט.
ובוא אני אגלה לך סוד
אתה בחיים לא תקבל ממני כבוד.
אף פעם לא היית לי הורה
אף פעם לא תמכת
אף פעם לשום דעה וסיפור שלי לא התייחסת
זה כי תמיד חשבת שאני לא מבינה כלום
"היא 'הילדה הקטנה' מה היא מבינה"


חוץ מלעשות לי טובות לא עזרת לי בכלום.
עזרת לי רק ליפול בחיים לא עזרת לקום.
"חיה על חשבוני" ככה אתה אומר לי
תגיד לי אני זרה מהרחוב כשאתה ככה מדבר איתי??
אני לא נולדתי בשביל לספק את הצרכים שלך
אם אני לא אוהבת, למה שאקשיב לך?
הקשבה אמורה לבוא ממקום של אהבה,
לא של פחד ויראה
אני לא מפחדת יותר.
זהו זה נגמר.
נמאס לי לשמור את מה שיש לי לומר.
לא אכפת לי שאתה מזלזל בכל פעם שאני מדברת
אני יודעת מה הערך שלי אני לביאה, אני לוחמת.