האם המלחמה גרמה לכם לרצות לשאוף כמה שיותר גבוה בצבא?

ברור

לא

חד משמעית אני חושבת שגם לעוד הרבה אנשים
ומי שלא
עצוב

שואל השאלה:
לי אישית ממש

לא, תמיד הייתי כזאת. לא רק בצבא ולא בגלל המלחמה.

חד משמעית כן

תמיד רציתי לשאוף כמה שיותר גבוה אז זה לא שינה לי משהו

להפך

שואל השאלה:
אפשר לשאול למה להפך?^

אני ב-7 באוקטובר הייתי לובשת מדים
בדיוק הייתי בשמירה,
כשהמחבלים היו מולי והתקשרתי למפקד שלי לוודא האם שולחים צוות לחלץ אותי
והמפקד שלי שידע שאני נמצאת בעוטף בחר במודע לא לענות לי כשהוא במקום בטוח ברחובות
וכשבסוף הצלחתי (לא בזכותו) להגיע למוצב שלי ולפגוש אותו וכל שהיה לו להגיד לי זה "תעלי שמירה עכשיו" אחרי שהייתי בשמירה יומיים ברצף (עליתי שמירה ב-6 באוקטובר בלילה, ירדתי ב4 לפנות בוקר ב-7 באוקטובר ועליתי שוב ב-7 בבוקר עם תחילת האזעקות והמלחמה כי השומר לא היה כשיר למשימה) ומשם כבר לא ירדתי משמירה.
לא היה לו אכפת מה ראיתי, מה עברתי.
לא הזיז לו בכלל אם הייתי שורדת ואיך הצלחתי לצאת משם.
כשהבנתי כמה המערכת זורקת עליי, וכמה אני כלום עבורם חוץ מחומת מגן,
הבנתי שהחיים שלי יותר חשובים לי מלהגן על החיים שלהם.

וזו התחושה שמלווה אותי מאז
וזה אולי אנוכי, אבל כן.
לא המלחמה ממש לא גרמה לי לרצות לשאוף להיות משהו בצבא.
היא גרמה לי לרצות למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר (כמו שעשיתי והצלתי יותר אנשים משאי פעם אדע) אבל לא הצבא הוא שגורם לי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, אלא אני מול עצמי.

לי אישית עשה הרבה יותר רע, גרם לי יותר לרגשות השליליים בקצרה אפשר לומר.

שואל השאלה:
יאוו כואב לי הלב לקרוא את זה סליחה שעברת את זה

לא, גם כשזה קרה הייתי יותר מדי בהלם להבין ולעכל מה שקורה אבל נכנסתי למצב של עשייה מוגזמת רק להתעסק בדברים עמדתי כל היום על הרגליים עד שחזרנו הביתה ויכלתי באמת לעכל יותר מה באמת קרה