האם אדם מופנם, זה אדם שלא מוצא את האיזון בין חירות לשייכות?

שואל השאלה:
אבל למה הם מעדיפים שקט? הרי תחושת השייכות לחברה היא תחושה בסיסית, על ידי השקט הזה הם הורסים לעצמם את השייכות.
וחייב להיות אינטרס נגדי פנימי שיסביר מדוע הם רוצים שקט, ובכך הם הורסים את מילוי הצרכים שלהם, מה שהופך אותם ליותר תוקפניים.

או האדם שהנפש והתודעה שלו שקטים ולא מחפשים ריגוש חיצוני אלא ריגוש פנימי, הפנימיות שלו לא חשופה לכולם וזה מה שמפנים ומבדיל אותו מאחר ומחזק את תחושת החוסר שייכות שרוב המופנים בכלל לא מרגישים צורך בה.

שאלה טובה !

לא כולם צורכים שייכות באותו אופן, כמעט כמו שלאנשים שונים יש דפוסי התנהגות שונים בכל דבר אחר בעצם.

מופנמות לא בהכרח מבטלת את מימוש הצורך בשייכות, הצורך מוצא את הדרך שלו להתממש בתוך התניה קצת מורכבת מה"רגיל" ולרוב זה קורה במסגרת קטנה יותר מאשר של אדם עם מוחצנות גבוהה שקל לו ליצור הד סביבו.

רוב האנשים המופנמים מתעדפים במודע את השלווה הנפשית שלהם כי רק ממקום של שלווה נפשית אמיתית הם מצליחים לממש את הצורך הזה, השלווה הנפשית והביטחון הסביבתי הם החופש שלהם גם מול עצמם וגם מול הסביבה שהם בוחרים לנכוח בה.
בלא מעט מהמקרים הם יבחרו אינטרקציות שקטות יותר, בפורומים מצומצמים בכדי שלא ירגישו שהנפש שלהם קורסת תחת העול החברתי וברגע שהיא כן אז יכול להיות מצב של תסכול מסוים מהסביבה , מעצם הבן אדם וכדומה.

הנקודה היא שהשייכות והרצון בה קיים בהם במידה אך מהותית בא לידי ביטוי פחות כלפי חוץ/בכלל.

שואל השאלה:
^^
תודה
^
מאוד מעניין מה שכתבת. שהוא מבטא את תחושת השייכות שלו בצורות שונות בפורומים שקטים יותר.
תודה על התשובה!

אדם מופנם לא בהכרח לא זקוק לשייכןת, אלא שהוא חושש מהמחיר שהיא גןבה מהחירות האישית שלו. עבורו, שייכות יכולה להרגיש כמו ויתור על פרטיות, על שליטה, או על אותנטיות. לכן הוא בוחר להתרחק, לא כי הוא לא צריך קשר - אלא כי הוא עדיין לא מצא את האיזון בין הרצון להיןת חלק, לבין הרצון להישאר הוא עצמו.

אפשר להגיד שהמופנמות היא סוג של מנגנון הגנה: היא מגנה על החירןת, גם אם במחיר של בדידות או ריחוק רגשי. במקרים כאלה, ייתכן שאדם מופנם לא פוחד מאנשים , אלא מהאןבדן של עצמו בתוך קשרים.

שואל השאלה:
תשובה יפה. תודה

בתפיסה שלי, אפשר להיות מופנם ולהרגיש שייך. אבל אדם מופנם לא יצטרף לקבוצה ו"ישחק את המשחק" כי הוא "צריך". אלא יבחר את החברים שלו בקפידה ויבחר כאלה שמקבלים אותו כמו שהוא והוא מקבל אותם.
לאדם מופנם בדרך כלל יש עולם פנימי מאוד גדול ועשיר שבנה. העולם הזה מספק אותו ולוקח ממנו את הצורך להרגיש שייך.
אני אישית מאמין שכן אנחנו כבני אדם יצורים חברתיים, וכנראה משהו בתהליך החיים גרם לו ליצור את העולם הזה ולהיות מופנם, אולי חוסר קבלה או הכלה של הסביבה ה- לא הכי נעימה ומקבלת שאנחנו חיים בה- גם בתור ילדים.
כלומר הוא נכווה ופותח את עצמו רק בפני אנשים מסויימים בסיטואציות מסוימות, אבל כשהוא נפתח זה וואו.
אדם מופנם הוא חי את הדיסוננס הזה, הוא חי את המופנמות והיא חלק גדול מחייו ומהאופי שלו כיוון שהוא חי את הדיסוננס הזה בין קבוצות גדולות שיכול להיטמע בהן לבין אחד על אחדים שיותר מאפשרים לו להיפתח, לעומת אדם מוחצן יותר או פשוט לא מופנם שפשוט מרגיש בנוח.
אדם מופנם מכיר במורכבות החיים והרבה פעמים חי אותה לעומת אדם מוחצן (אם ניקח את הקיצון) שהרבה מהאינטראקציות שלו עם הסביבה הן על פני השטח. אצל אדם מופנם תמצא הרבה עומקים. כי הוא מכיר את עצמו. אולי קצת יותר מדי טוב.

שואל השאלה:
מעניין מאוד, תודה

אהבתי את השאלה, כנראה שכן יש קשר מאד חזק

שואל השאלה:
תודה