פריקת כאב, משהו מת בתוכי כבר הרבה זמן, כאב עמוק שאין לו מילים. חוסר אונים, תסכול, תקיעות וחוסר תקווה >>

בור עמוק וחשוך ללא יכולת לצאת.
עוד יום עובר והחיים ממשיכים, אבל שלי נעצר מלפני שנים.
והכאב מתגבר.
הבדידות הנפשית גורמת לך להתנתק מהסביבה ולחיות לבד עם עצמך, והקירות כמגננה.
רק אז יש שקט אבל הריקנות הפנימית מכרסמת בך באכזריות.
'הפרעת אישיות הימנעותית' קוראים לזה, אוי איזה מילים ''יפות'' שאין מאחוריהם כלום.
אף אחד חוץ מלבדך לא יודע מה אתה מרגיש ועובר.
רק אתה והעולם הפרטי שלך.
השיח שלך הוא בעיקר עם עצמך ובעיקר במחשבות אוי כמה מחשבות.
הפגיעות והרגישות חזקה מדי, היא שורפת אותך מבפנים על אש בינונית ולא מרפה.
בני האדם זקוקים לחברה, אבל מה עושים כשהחברה עצמה הופכת למכשול? פרדוקס בלי ריפוי.
קראתי שהבעיה שלי קיימת אצל 2.4 מהאוכלוסיה הכללית, אז גם די חסר הסיכוי למצוא רפואה.
אבל אסור להתייאש
חז''ל לימדונו ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים''