אנשים שאחד ההורים שלהם נפטרו והם משוקמים נפשית

היי. לא עברתי את זה ואני כנראה לא יכולה להבין. אבל דבר ראשון אני ממש משתתפת בצערך. דבר שני זה נורמלי, לאבד בן אדם זה דבר שלא נגמר בשנייה... הוא נמשך לכל החיים והולך איתך לכל מקום... זה מובן לגמרי.

עצוב לי לקרוא על האובדן שלך.
לאבד קרוב משפחה שקרוב לליבך זה אובדן עצום. כל אחד מתמודד אחרת עם אובדן כזה. יש כאלו שמוצאים את הדרך להמשיך את החיים הלאה ומחביאים מכולם את השריטה והכאב שיושבים להם בלב. לעומתם, יש אחרים שהכאב שלהם לא עוזב אותם והם נראים די עצובים גם זמן רב אחרי הארוע.
זה נורמלי, אבל הלוואי שלא היה קורה לך. את צעירה וההורה שאיבדת היה רוצה לראות אותך ממשיכה את החיים, פורחת ומאושרת, ולא עם רגשות לא טובים.

חשוב לפרוק את מה שיש לך בלב. אם אחרי שלוש שנים לא הצלחת לפרוק עם האנשים שלצידך, אולי תנסי להעזר באיש מקצוע? לפעמים קצת שיחות עם פסיכולוג/ית עוזרים לסדר את המחשבות בראש ולמצוא דרך להמשיך הלאה.

אם אין לך אם מי לדבר, אפשר להעזר במתנדבי העמותות (וגם להתייעץ איתם על הצורך במעורבות פסיכולוג/ית) :

- לסה"ר באתר של העמותה, בוואטסאפ 055-9571399, בצ'אט אנונימי https://sahar.org.il
- לער"ן באופן אנונימי באתר, בוואטסאפ 052-8451201, במסרון 052-9993544 ובקו החם 1201
- לעלם באתר של העמותה, בוואטסאפ 054-6786776, במייל: [email protected]