היי אתם יכולים לקרוא משהו שכתבתי ולומר לי מה דעתכם? זה קטע ראשון מסיפור פנטזיה:)

אני מחכה כבר חצי שעה.
אני בנקודת המפגש שלנו, אבל הוא לא מגיע.
אני מתחילה לחשוב שהמסר שלי לא עבר.
אולי קרה לו משהו? אולי תפסו אותו?
המחשבות מתחילות להתערבל בראשי.
אני שוקלת ללכת לכיוונו, ואז שומעת רחש מהעצים הסמוכים.
יד שמאל נשלחת לבדוק שהסכין עדיין צמודה לירך שלי.
כן, היא שם.
תנועה קטנה והידית כבר בין אצבעותיי.
פגיעה בצוואר תשתיק. פגיעה בצלעות תאט.
אני לא רוצה לפגוע יותר ממה שצריך.
רק לעכב. רק להרוויח זמן.
הרעש חוזר.
העלים נעים.
משהו מתקרב צעדים שקטים, איטיים.
לא חיה. מישהו.
הלב שלי דופק מהר.
אני מזדקפת, כל השרירים דרוכים.
עוד צעד.
אני רואה קצה של מגף
ואז, פנים מוכרות.
חיוך בזווית הפה.
"כבר התגעגעת?"
רואן.
אני נאנחת, מורידה את הסכין.
"לא, דביל." אני מצחקקת, למרות שהקול שלי עדיין רועד טיפה.
הוא מתקרב אליי, אבל החיוך כבר נעלם.
"הם כבר התחילו לבדוק בבתים, קיי."
"לא." אני לוחשת.
אני מסרבת להאמין.
לא יכול להיות שהם הרחיקו לכת עד כדי כך.
"אנחנו חייבים לברוח מכאן, לפני שיהיה מאוחר מדי."
זו לא הפעם הראשונה שרואן אומר את זה.
וזה באמת נשמע כמו הדבר הנכון לעשות כדי להישאר בחיים.
אבל אני לא יכולה.
פשוט לא יכולה.

"לא. אני לא נכנעת להם."
אני אומרת את זה בביטחון,
אבל מבפנים אני רועדת.
אין לי לאן ללכת.
אולי לרואן יש משפחה מחוץ לוורנמור.
אבל לי? לי אין כלום.


רואן מביט בי בשקט, כאילו מנסה להבין אם יש סדק במעטפת שלי.
"את יודעת שזה רק עניין של זמן, נכון?" הוא אומר בקול נמוך.
"אם הם כבר בבתים, אז וורנמור לא תישאר שלנו עוד הרבה זמן."
אני שותקת.
אין לי מה להגיד.
הוא צודק, ואין לי אין לסטור את דבריו.
"את יכולה לבוא איתי," הוא ממשיך, "אימא שלי... היא לא תסובב את הגב, לא אלייך."
אני קמה על הרגליים, מנערת את העלים מהבגד.
"ומה איתך?" אני שואלת.
הוא זוקף גבה.
"מה איתי?"
"אם אני באה איתך, אתה באמת תישאר? או שתיעלם לי בדרך, כמו אז?"
השקט שלו חותך יותר מכל מילה.
הוא מתקרב אליי צעד אחד.
"אני נשבע לך, קיי. הפעם אני לא הולך לשום מקום."
אני רוצה להאמין לו.
רק לשנייה, אני מרשה לעצמי.
אבל אז אני שומעת רעש.
לא רשרוש כמו קודם.
כבד יותר. כמו דריכה.
רואן כבר מוכן עם הסכין בידו,
"אתה חושב שזה הם?"
מבטו של רואן משתנה, עיניו מרצינות. דרוכות. ממוקדות.
"קיי. תתכופפי. עכשיו."

ואז אני שומעת את קול הירייה.