היי כתבתי קטע, מי שאוהב לקרוא יכול לקרוא ולהגיד לי מה הוא חושב ואם יש משהו שאני יכולה לתקן? תודה!

הבטתי בשעון.
זה קורה, רק עוד 5 דקות.
הוא הולך להגיד לי שהוא אוהב אותי, אני בטוחה.
הוא הזמין אותי להיפגש בגשר שמעל הנהר כדי להגיד לי משהו מאוד חשוב, זה חייב להיות זה.

לבשתי את החולצה האהובה אליי ולקחתי את החצאית של אחותי. אפילו סירקתי את השיער והתאפרתי.

הנה הוא.
הוא רץ אלי ונופף לי.
"את נראת... יפה." הוא קצת הופתע אבל חייך.
"תודה. גם אתה נראה... יפה." חייכתי אליו אך בליבי חשבתי ש'יפה' זאת מילה חלשה כדי לתאר את היופי שלו.

"אז... למה הזמת אותי לכאן היום?" חייכתי.
הוא הפסיק לחייך.
"אה כן... אני צריך להגיד לך משהו."הוא נעצר."תבטיחי שלא משנה מה אנחנו עדיין נשאר חברים."
מה?
חברים?
הוא לא בא לכאן...
הוא לא בא לכאן כדי להודות שהוא אוהב אותי?
הוא רוצה להישאר... 'חברים'?
"אה כן! ברור. אנחנו תמיד חברים הכי טובים." חייכתי והרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן.
"אני עוזב." הוא אמר.
רגע.
"אתה עוזב??" שאלתי אותו, מבועתת.
"כן... אני עוזב לבריטניה. אני מתחיל ללמוד שם רפואה וגם לתמוך במשפחה שלי שגרה שם." הוא אמר.
"לכמה זמן?"
"5 שנים." הוא ענה והשפיל את מבטו לרצפה.
בשלב הזה לא ידעתי מה לחשוב. הוא עוזב, דווקא עכשיו? אבל עוד לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו!

דמעות החלו להופיע בעיניי. זה פשוט נגמר? ככה? רציתי להאמין שזה סתם חלום, ושמחר אני אקום ואראה אותו בעבודה ושהוא יחייך אליי, כמו תמיד.
האם זאת הפעם האחרונה שלנו יחד?
"למה את בוכה?" הוא חייך חיוך עצוב.
"אני פשוט... לא יכולה לדמיין חיים בלעדיך." אמרתי ודמעות חנקו לי את הגרון.
"אל תדאגי." הוא הסתכל עלי. "יום אחד תמצאי איזה גבר והוא יזמין אותך לדייטים, יקח אותך באוטו לטייל בעיר וכל הזמן יגיד לך כמה שאת יפה." הוא חייך.

לא. אתה לא מבין!
אני לא רוצה איזה גבר, אני רוצה אותך! אני רוצה שאתה תזמין אותי לדייטים
אני רוצה שתטייל איתי בעיר.
אני רוצה שתקום לידי בבוקר ותגיד לי כמה שאני יפה!
אני רק רוצה שתשאר, רק עוד קצת. עוד לא הספקתי להגיד לך חלק ממה שאני מרגישה.
אבל הדמעות המשיכו לזלוג והמונית שלו כבר הגיעה.

"אז אני מניח שזה הזמן להיפרד." הוא חייך חיוך עצוב.
הנהנתי.
"ביי." אמרתי.
"ביי." הוא אמר.
למה אנחנו נפרדים במקום שבו לראשונה נפגשנו?