אני שונא את עצמי (פריקה)

זה התחיל בהבנה שאני לא יכול לקבל אהבה מהסביבה שלי
תמיד מרגיש שזה צבוע ולא אמיתי
אינטרסי כזה
למרות שהסביבה שלי לפי המעשים שלהם מאוד אוהבים אותי ודואגים לי אני לא מצליח להרגיש את זה
ואז נפל לי האסימון
אני תמיד מנסה להיות שם בשביל האנשים שאני אוהב וגם בשביל אלה שלא
אבל אף פעם לא חושב שמישהו יהיה שם בשבילי, ואף פעם לא רציתי את אהבה שלהם
תמיד דיברתי על עצמי גרוע, גם כשניסתי לדבר על עצמי טוב הרגשתי שאני משקר על עצמי
אני לא מתייחס לדברים הטובים שאני עושה
ואת ההצלחות אני מקטין
אבל הכשלונות שלי והאשמות שלי אני לוקח על עצמי (גם אם זה לא באחריותי)
אני מרגיש שאני רוצה לעשות טוב ולעזור לאנשים ולעלות אותם למעלה
ואז לאחר מכן להיעלם
אני מאוד רוצה להיות בזוגיות נגיד גם
אבל מרגיש שזה לא מגיע לי
ואני צריך להישאר לבד
הייתי יכול להמשיך לכתוב עוד ועוד ועוד ועוד
אבל זה לא היה נגמר חחח
אני פשוט אסיים בכך שאגיד
שאני מרגיש שביני לבין אהבה של הסביבה שלי יש קיר ענק שנקרא שנאה עצמית
תודה לכל מי שקרה עד לכאן