האם עקרון הסיבתיות מחייב את נצחיותו המטפיזית של היקום?

שואל השאלה:
עכשיו תנסה להסביר את זה מבלי להשתמש בעקרון הסיבתיות כדי לשלול את עקרון הסיבתיות.

אהבתי

אין הכרח שהיקום יהיה נצחי או שכן עצם המושגים של התחלה, תהליך או הסבר הם מושגים אנושיים. ללא תודעה המארגנת את החוויה לפי רצף והגיון, אין הכרח לראות בקיום תהליך שיש לו התחלה או יעד, אלא פשוט הוויה שאין טעם להחיל עליה מושגים

שואל השאלה:
טענה מעניינת על טבעו של הקיום חבל שאי אפשר להחיל עליה מושגים.

תמיד כשדנים על טבעו של היקום הדיון נהפך לאבסטרקטי ובעייתי מתודית

עקרון הסיבתיות אינו מחייב את נצחיותו המטפיזית של היקום, משום שסיבתיות עצמה איננה בהכרח תכונה של המציאות, אלא מבנה מחשבתי שהאדם משליך על העולם. בהיעדר הכרה או תודעה אנושית אין משמעות למונחים כמו סיבה והתחלה ולכן שאלות על ראשית היקום או על קיומו הנצחי מאבדות תוקף מטפיזי

שואל השאלה:
never give up

התייאשתי ב'עקרון'

אני רואה דווקא עכביות אתה בא עם שאלה ומשליך עליה מושגים שבני אדם הגדירו בלי היכולת להוכיח שהטיעון שלך מתקיים לוגית אני מציע לך להכיר במגבלות המין האנושי

ולמעשה גם אם תחיל את המושגים האלה בחיים לא באמת תוכל לדעת אם אתה בכיוון הנכון, יש המון תאוריות מדעיות בנושא וכל אחת סותרת את השניה

עקרון הסיבתיות לא מחייב את נצחיותו המטפיזית של היקום, אלא רק את הצורך בסיבה אם קיימת התחלה. אם היקום התחיל להתקיים - העיקרון דןרש שתהיה לכך סיבה. אך עצם קיומו של עקרון הסיבתיות לא שולל את האפשרות שהיקום נברא בזמן מסוים, אלא רק שולל קיום ללא סיבה. ובגלל זה עקרון הסיבתיות תומך ברעיון של סיבה ליקום, אך לא מחייב דשהוא היה קיים מאז ומתמיד

שואל השאלה:
אגב, רכוש זה גניבה, ואנחנו לא יודעים כלום, ולכן אני יודע שאני צודק.

לא הבנתי את הרעיון במשפט

שואל השאלה:
stolen concept fallacy
תקרא על זה.
האמת, הבעיה המתודית היחידה שאני רואה כאן היא חוסר היכולת שלך להציג טיעון עקבי.

שואל השאלה:
שניה כאוטי אני כותב לך מגילה...

תכף אענה לך אולי גם עדיף שנעביר את זה לטלגרם

הביקורת שלך מעלה טענה של סתירה עצמית שאם אני טוען שכל המושגים שלנו הם הבניות אנושיות, אני לא יכול לטעון עליהם שום דבר תקף כי גם הקביעה הזו עצמה תבוא מתוך אותה מערכת.
אבל זו לא סתירה לוגית, אלא הכרה במגבלות ואני לא טוען טענה מטפיזית חיובית על המציאות, אלא טענה *שלילית*
איני מבקש ממך לקבל את זה, אני רק מציב לך את האמת

" אתה מבקש ממני לקבל את המשפט הזה כאמת כלומר, כמתאר את המציאות. נכון, יש גבולות לתבונה. אבל הגבולות הללו אינם תירוץ לכניעה אינטלקטואלית."

זו לא כניעה אינטלקטואלית, אלא ענווה פילוסופית. ההבנה שאין לנו מספיק מידע על טבע המציאות ושאיננו מסוגלים, לפחות בשלב הזה, לתפוס אותה בשלמותה אינה תבוסה אלא הכרה במגבלותיה של התודעה האנושית.
אתה עשוי לראות בזה התחמקות, אבל בפועל זו דווקא דחייה של היומרה לחשוב שהמציאות חייבת להתאים לקטגוריות החשיבה שלנו. לדרוש שהיקום יתנהל לפי חוקי השכל האנושי זה לא צניעות רציונלית, אלא עיקשות מופרכת להעמיד את התודעה במרכז הקיום

אני לא מפסיק לחשוב להפך, אני מחליט להכיר במגבלות החשיבה האנושית זה לא "לנשוך את היד שמאכילה אותי", אלא להבין סוף סוף מה היא באמת מסוגלת לעכל.

אתה אומר לי "תראה לי את הגבול", אבל גבול לא תמיד מתגלה כקו לינארי לפעמים הוא מתגלה פרבולה. אני לא אומר שאין כלום, או שאין טעם לשאול אני אומר שאנחנו צריכים זהירות בענווה לא כל שאלה שהשכל שלנו יודע לנסח, יש להכרח תשובה במציאות.

לומר ש"אין לדעת את המציאות כשלעצמה" כולל גם את הטענה הזו עצמה, ואני לא טוען אחרת. זה בדיוק העניין לא טענה פוזיטיבית, אלא מצב של השהייה של פקפוק ביכולת האנושית. אם יש כאן ניהיליזם, זה לא מתוך ויתור על החשיבה, אלא מתוך סירוב להזדהות עם אשליה של ודאות
מה שאתה קורא לו "מפלט מתבונה", אני רואה ככיבוד הגבול שלה. אתה רוצה להשתמש בתבונה ככלי שיודע הכל. אני רק אומר אולי הכלי הזה מצוין, אבל הוא לא בהכרח מתאים לכל שאלה. זה לא פחד זו ענווה אינטלקטואלית

שואל השאלה:
אם אתה אומר שזו לא סתירה לוגית משום שאתה לא טוען שום דבר על המציאות, רק על אי-היכולת לדעת אותה. זו בעיה: גם השהיה שיפוטית היא עמדה ובמקרה שלך, עמדה אוניברסלית. אתה לא אומר שחלק מהמציאות אולי לא נגישה, אלא שכל המציאות כשלעצמה חומקת מהתודעה האנושית. זו הכללה מטפיזית רחבה. כדי לדייק: אני לא טוען שהיקום חייב להתאים למחשבה האנושית. אני טוען שמחשבה, כדי להיות תקפה, חייבת להתאים למציאות. זו לוגיקה. אם כלי אינו פועל, אנו בודקים אותו לפי מה שיש. אם יש גבול לתבונה, עלינו לגלות אותו באמצעות התבונה לא להצהיר מראש שהיא חסרת תוקף. ובפועל, אתה כן טוען טענות מטפיזיות. כשאתה אומר ש"המציאות לא חייבת להיכנע לקטגוריות החשיבה האנושית" אתה טוען משהו על המציאות. כשאתה אומר ש"לא לכל שאלה יש בהכרח תשובה במציאות" אתה שוב מתייחס למציאות. אתה שולל את הידיעה תוך כדי הברחת הנחות על טיבה של המציאות. "ענווה אינטלקטואלית" איננה רישיון לנסיגה פילוסופית. ענווה אמיתית היא ההבנה שהידיעה דורשת מאמץ, ראיות ובהירות לא ויתור מראש על יכולת ההכרה. אתה אומר: "אני לא מוותר על החשיבה, אני מכבד את גבולותיה." אבל אי אפשר לכבד כלי על ידי השבתתו. אם התבונה היא שיטתך השתמש בה. אל תסתום לה את הפה כי השאלות קשות מדי.לגבי הטענה שלא כל שאלה חייבת לקבל מענה במציאות זה נכון אם השאלה עצמה פגומה. אבל איך נזהה שאלה פגומה? לפי מה? באמצעות התבונה. אין לנו כלי אחר. אם אתה אומר ש"שאלה מסוימת לא רלוונטית למציאות" אתה חייב להראות למה. אחרת, זו שרירותיות. וכשאתה כותב שאני רוצה שהתבונה תדע הכול אני מעולם לא טענתי שהתבונה היא כל-יודעת. אני טענתי שהיא כשירה. היא לא יודעת הכול, אבל היא האמצעי היחיד שבאמצעותו אפשר לדעת משהו. לכבד את גבולותיה לא אומר לערער את יסודותיה.

שואל השאלה:
די התעייפתי...

עזוב את הדיון הזה אין עליו הסכמה וגם כנראה לא תהיה

מה מהות השאלה איך אנחנו אמורים לדעת אם היקום נצחי או זמני? כל כך הרבה תאוריות מדעיות ואפילו לא אחת שטוענת לתוקף נחרץ או אחת שאפילו מתקרבת לכך, הבעייתיות בשלך בעיקרה לא נובעת אפילו מהמוגבלות שלה לטבע השכל האנושי אלא לבעיה אפילו עמוקה יותר, אין לנו את הכלים המתודולוגים וגם לא יהיו אותם בזמן הקרוב לחקר היקום עד לכדי הבנה אובייקטיבית של מתי הוא יסתיים

בשאלה שלך*

זה לא רק המוח שלנו כבול גם הידיים שלנו כבולות מאחורי הגב

כן. אם יש סיבה לכל דבר לא יכול להיות "התחלה מוחלטת"

שואל השאלה:
בוא ניקח ברצינות את עמדתך: המושגים האנושיים הם קטגוריות קוגניטיביות שנבנות כדי לארגן את החוויה, והם לא בהכרח משקפים את "המציאות כשלעצמה". לכן, לשאול האם ליקום באמת יש התחלה או סיבה עלול להיות חסר משמעות כמו לנסות להחיל כללי דקדוק על עננים. אתה משתמש בתבונה כדי לערער על תקפותה של התבונה. אתה מציג טענה מטפיזית על טבעו של היקום ועל מגבלות החשיבה ובאותה נשימה שולל את הלגיטימיות של טענות מטפיזיות ושל סמכות המחשבה. זו סתירה. אם הסיבתיות היא השלכה, על פי איזה תקן אתה מזהה אותה ככזו? אם המושגים הם רק הבניות אנושיות, כיצד תוכל לטעון באופן תקף שהם אינם חלים על המציאות? ברגע שאתה אומר, "התבונה אינה מסוגלת לתפוס את המציאות," אתה מבקש ממני לקבל את המשפט הזה כאמת כלומר, כמתאר את המציאות. נכון, יש גבולות לתבונה. אבל הגבולות הללו אינם תירוץ לכניעה אינטלקטואלית. התבונה מוגבלת למה שיש למה שקיים. היא לא כל יודעת, אבל היא האמצעי שלנו לידיעה. לערער עליה זה לכסות את העיניים ולקרוא לזה עומק. המושגים שלנו הם מעשה ידי אדם. זו מעלה. מושגים נוצרים כאינטגרציות של נתוני החושים, דרך תהליך הפשטה רצוני. והם אובייקטיביים משום שהם נוצרים בשיטה מסוימת שמטרתה לשקף את עובדות המציאות. הם הגשר בין תפיסה לידיעה.
אני לא רוצה לעשות פסיכולוגיזציה, אבל נדמה לי שיש כאן התחמקות מהאחריות לחשוב בבירור ובעקביות. לומר "לתבונה יש גבולות" בהקשר הזה בדרך כלל זו פשוט הדרך להתחמק. וזאת האחריות היחידה שפילוסופיה אינה יכולה לשרוד בלעדיה. דמיין מהנדס שאומר: "כל המודלים ההנדסיים הם רק מבנים מנטליים. אין סיבה להניח שהגשר הזה יחזיק." היית סומך על הגשר שלו? אני לא הייתי סומך עליו מדובר בבנייה בעולם האמיתי, אנשים נזכרים מהר מאוד באמיתות של המציאות. כך גם פילוסופיה עוסקת בבנייה בניית מערכות מחשבה, מערכות מוסר, מסגרות לחיים. אם אתה מוותר על ההיגיון אתה משחק בחול וקורא לזה תובנה. ועכשיו נחזור לשאלה המקורית: האם עקרון הסיבתיות מחייב יקום נצחי? זו שאלה מטפיזית, לא רק לשונית. אם אתה דוחה אותה בטענה ש"סיבתיות היא המצאה אנושית", אתה שולל את האפשרות לשאול. שזה ניהיליזם אינטלקטואלי. בסופו של דבר, אם אתה רוצה לטעון שיש גבול לתבונה בסדר, תראה לי את הגבול. אבל אל תנשוך את היד של שמאכילה אותך. אל תגיד לי "אי אפשר לדעת מה במציאות" אלא אם אתה מוכן להודות שזה כולל גם את הטענה שלך. כי אני לא מפחד ממגבלות התבונה. אני מפחד ממה שקורה כשאנשים משתמשים במונח הזה כדי להפסיק לחשוב בכלל.

שואל השאלה:
לא

שואל השאלה:
די, פרשתי מהשאלה הזאת כבר אין לי כוח לעוד מגילות אל תגרום לי לכתוב עוד אחת!

רוז שקט כבר

אוי לא תברח כאוטי

הסברת את זה יותר טוב משיכולתי להסביר^