כתבתי משהו, אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים עליו ואם לשנות משהו

אלבר קאמי כותב בספרו 'המיתוס של סיזיפוס' כי השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת
ההתאבדות ואם הכרענו כי אנו בוחרים בחיים ולא במוות, עלינו לעשות כל יום עוד ועוד החלטות מיטיבות לנו וזאת למרות ובזכות(כן!)


האבסורדיות חסרת המשמעות של הקיום

קאמי מעודד אותנו למרוד בעצמנו, בסביבתנו, בכוחות פנימיים בתוכנו שמבקשים את נפשנו להיות בלויה, כנועה ומקומטת.
קאמי תומך בחרדה בריאה של התמודדות והתגברות
לעומת פנטזיות של נירוונה מערבית חסרת מאמץ. 'כל בחירה ובחירה מכריעה'!
הוא מבקש מאיתנו לעצום עיניים בסוף יום ולהכריע כי אם נגזר עלינו למות באותו ערב - נהיה גאים בהתמודדות העצמית שלנו באותו יום.
נגזר על סיזיפוס(ועלינו) לעלות ולרדת בהר עם סלע כבד שהוא סוחב וחיוך גדול של אושר נוכח על פניו לפי פרשנותו של קאמי. מאושר וסובל גם יחד! האם אין זה תיאור של החיים עצמם? מה יותר מספק אותנו מאשר להתגבר על עצמנו? ככל שאנחנו יכולים לשאת את המורכבות ולא מתפתים להיצמד לקצוות (סבל אין סופי/אושר אין סופי) כך חווית הקיום הופכת רכה ואנושית יותר

מותר לדבר ככה על המוות?

ההנחה הבסיסית שאני מחזיקה בה היא שמותר לבטא את כל המילים, המחשבות והרגשות שעולים בתוכנו, גם אם אלה בלתי מתקבלים בעיני רבים.
יש גם להבחין בין מחשבות אובדניות כואבות ומצמררות בחיים עצמם ומצמיחות יערות קסומים ויפים.
לעומת מחשבות אודות המוות שברובן עוסקות דווקא
רוב הוגי הדעות חוץ מכמה בודדים שהיו באמת מדוכאים מדי - השתמשו במוות בתור כלי מעודד חיים!

טוב אבל מה תכלס?

פילוסופיה ופילוסופיה אבל מה עושים ביום יום?

קודם כל צריך להרהר עמוקות בשאלה הפילוסופית הראשונה (: ואז בהנחה שבחרנו בחיים, ולא במוות בחיים ולא בהתאבדות..

מכאן הפילוסופים השונים מאתגרים אותנו לצאת למסע ארוך
ומייגע (שבסופו אף אחד לא מוחא לנו כפיים) בו אנחנו מתגברים על עצמנו ככל הניתן - כל יום.
וכל אחד מאיתנו יודע היכן הוא חסר אונים
מול עצמו.
האם זה אפשרי?
כן. אבל זה קשה מאוד מאוד

מהי הסיבה הצנועה ביותר שבעבורה ראוי לי לחיות?

אלבר קאמי הוא הסיבה שבגללה לכל אחד בתל אביב יש דרישות קפה מוגזמות משל עצמו