איפה עובר הגבול של עמידה על העקרונות שלך ודבקות באמת והאמונה בצדקת הדרך שלך לבין הכלה פלורליזם וריבוי דעות?

זה מאוד אינדיבדואלי, כל אחד צריך לדעת איפה לשים את הגבול לעצמו

אני יכול לענות רק לפי שיקולי ודעתי שלי, שהרי לכל אדם יש את ערכיו ושיקולו האישי.
פלורליזם וקבלת השונה הם חלק מערכיי, אני מאמין שהחברה שלנו טובה יותר כשיש בה מקום למגוון ולהוקרת השונה.
אני חושב שאני תמיד יכול לטעות וחשוב לקבל גם את נקודות־המבט של אחרים.
אולם, כשיש עמדה או דרך־חיים שאני מאמין בביטחון רב שגורמת נזק משמעותי לזולת, ויש לי סיבות מנומקות להאמין בכך אז אני חושב שאין מקום לסובלנות כלפיה.
סובלות כלפי היעדר סובלנות מביאה לחברה פחות סובלנית.
אלא אם כן ישכנעו אותי שלמעשה טעיתי, ואין בעמדה המדוברת פגיעה בזולת אינני רואה אותה ככשרה בחברה דמוקרטית.

הגבול עובר כשעמידה על העקרונות מפסיקה להיות נאמנות לעצמך והופכת לסירוב לראות את אמתו של האחר.
אפשר להיות איתן בדעות ובאמונות בלי לסגור דלת לפלורליזם, כי אמונה בצדקת הדרך לא צריכה למחוק את הזכות של אחרים לחשוב אחרת.
להיות נאמנה לעצמך זה לא להיות עיוורת, אלא גם לדעת מתי לפתוח מקום.

לדעת שאלוהים שלך הוא שלך
ותפיסת האל ועבודתו היא פרטית שלך
זה שאנשים אחרים מסתכלים מנקודה אחרת ורואים את אלוהים אחרת זה שלהם
לך אין אלא לכבד אותם כבני אדם
נכון שנוח יותר אם כולם היו חושבים כמוך
אבל אדרבא דווקא מהסתירה נולדת אמת אמצעית

יכול להיות בכל נק ויכול לא להיות בכלל

שואל השאלה:
אני מזדהה עם חלק מהתשובות וחלק ממש לא מסכים.

אבל שמעתי פעם תשובה שאולי תעניין אתכם.

ברובד השכל אני 100% מאמין בערכים שאני מאמין בהם. ובמה שאני לא מאמין שצריך להיות יש 0% סובלנות מצד השכל.

אבל ברובד הרגש צריך להיות 100% מכיל.

מה דעתכם?

הגבול עובר כשהעקרונות נוגדות את האמונה של האדם, הרי האדם לא אמור להיות חלק במשהו כאשר הוא לא מאמין בו. יתרה מכך, אם העקרונות חוצות את המוסר ואו מניעה אותי לשנוא או לדחות אדם כלשהו מסיבות כלשהן.