האם כולנו מוקדשים לחיים עם משמעות?- ללא מודעות שלנו לכך.

כל הדברים שציינת הם חסרי משמעות

שואל השאלה:
נכון
אבל הם צל של דמיון למשמעות

ובכללי בעיניי לא, לא בהכרח.
לא כל אחד מונע ממשמעות לא במודע ולא בתת-מודע.
לחלק מהאנשים, החיים הם פשוט זרימה אינרציתית של הרגלים, תגובות אוטומטיות וניסיון לעמוד בדרישות הסביבה.
הם לא בוחרים לחפש משמעות הם פשוט "חיים" , לרוב מתוך נוחות, לפעמים מתוך עייפות קיומית, ובדרכ מתוך חוסר מודעות מוחלט.
החיפוש אחר משמעות דורש מודעות מסוימת. יש מי שיחיו חיים שלמים מבלי לעצור לשאול אם יש בהם תוכן עמוק וזה לא תמיד נובע מבחירה, אלא מקהות הדרגתית או הדחקה שיטתית.
או שהם פשוט לא מעורערים בידי משמעות ביומיום. אנשים כאלה יחיו חיים שלמים עסוקים בקיום טכני של עבודה, צרכנות, זוגיות והתרבות.

שואל השאלה:
יפה התשובה שלך

אבל אני תוהה איזה צורך ממלא ההכרה בחברה שגורמת לאנשים לרצות כבוד.
לכן זה הוביל אותי לחשיבה הזאת

כן, נראה שכולנו מחפשים משמעות, גם אם אנחנו לא שמים לב לזה. כל מה שאנחנו עושים - לעבוד, להצליח, לקבל לייקים, שיגידו עלינו דברים טובים - זה בסוף כדי להרגיש שלא בזבזנו את החיים.

אנשים רוצים שיזכרו אותם, רוצים להרגיש חשובים, מיוחדים, בולטים. למה? כי בתכלס, עמוק בפנים, כולם יודעים שהם לא יישארו פה לנצח. אז אם לא הגוף - אז לפחות השם, הסיפור, הזיכרון.

גם כסף ומעמד זה אותו דבר. עד רמה מסוימת זה בשביל לחיות. מעבר לזה - זה כבר בשביל הערכה מבחוץ. שיראו אותך, שיכבדו אותך. ולמה אנחנו רוצים את זה? כי זה נותן תחושת ערך, וזה מרגיע את הפחד להיעלם.

אז כן - גם בלי לדעת, גם בלי לחשוב על זה בכל רגע - אנחנו מנסים לתת לחיים משמעות. מנסים להשאיר חותם. מנסים לא להיות סתם עוד אחד שעבר פה ונעלם.

הצורך באותה הכרה וכבוד כפידבק חברתי נובע בעיקר כדי למלא תפקיד מרכזי בבניית זהות האדם ותחושת ערכו. הכבוד משמש כסוג של מראה זה מה שגורם לאדם ללמוד להעריך את עצמו כשהחברה מעניקה לו הכרה, הוא חווה תחושת שייכות, רלוונטיות ומשמעות.
בגדול, הרצון בכבוד נובע מהשאיפה להיות נראה, מובן ומוערך בתוך מערכת חברתית גדולה יותר, שכן האדם כיצור חברתי תלוי באחרים לא רק להישרדות פיזית אלא גם לקיום פסיכולוגי.
זה עצוב בעיניי, אבל הדרך היחידה להתנער מהתלות הזו היא להפסיק לחפש את הפידבק החיצוני ולהתחיל להפקיד את ערכך בידיך.
כמו ההתייחסויות של ניטשה וסארטר בנוגע לרצון לעצמה.

שואל השאלה:
תשובות מעניינות תודה על התשובות

לפי כל מה שאמרת אין באמת צשמעוצ
שום חייםקצרעם כל כך של שמונים שנה לא יכולים לספק משמעות

יש ספר האדם מחפש משמעות תקרא תבין .

עובדתית מעטים מאד האנשים שזוכרים אותם אחרי מותם. לרוב אגב מרבית החברים והמשפחה הרי ימותו באותו דור של מי שמנסה להנציח את עצמו.
אבל אני כן מאמין שאדם יכול להנציח את עצמו בכמה דרכים: 1)דרך הבאת ילד בכך האדם מעביר את הגנים שלו הלאה לדור הבא. מי שנולד כמובן רק דומה לו ומושפע ממנו ולא העתק זהה שממשיך לחלוטין את דרכו. רוב האנשים מנציחים את עצמם דרך הולדה וחינוך של ילדיהם. 2)דרך החינוך. מורה מנציח את עצמו דרך התלמידים שהוא מחנך אך השפעתו עליהם חלקית. 3)דרך התרבות והאומנות- יוצר מצליח שמפרסם בתקשורת ומבסס קהל שנחשף לתכנים שלו מצליח דרך האומנות להעביר לאנשים את מחשבותיו ורגשותיו. כל אדם שקורא ספר שומע שיר צופה בקליפ (או כל צורת אומנות אחרת) וזוכר את האומן מנציח אותו. לעיתים גם מלמדים בבתי הספר תכנים של האומן וכך הוא מונצח. כל עוד יש תרבות לעם האומן יזכה לנצח כי התכנים שלו יהיו חלק מהתרבות הזאת. כמובן ככל שאתה אומן יותר מצליח יותר זוכרים אותך והנצח שלך יותר גדול. רוב האומנים נבלעים כי התחרות קשה. אבל היצירה שלהם עדיין מתועדת ויש לה הזדמנות להתגלות אפילו אחרי מותו של הכותב ולהעצים את הזיכרון שלו. בכלל בעצם היצירה עצמה אדם מנציח את עצמו אפילו אם יש לה מעט מאד נחשפים. כי ברגע שהיצירה פורסמה היא מתועדת וברגע שהיא מתועדת גם היא חלק קטן ונשכח מהתרבות היא עדיין חלק מהתרבות. זאת הסיבה שאני פרסמתי 4 ספרי שירה ועשרים שירים ביוטיוב. 4)דרך בניית בית, נטיעת עץ או כל פעילות פיזית שמשנה את הטבע. בנית בניין? יצרת משהו שיתקיים אחריך. נטעת עץ? הוא יתקיים אחריך. טיפלת בבעלי חיים עד שהמליטו את הדורות הבאים וטיפלת גם בהם? יתכן שהם יתקיימו אחריך בזכותך.
יש גם אנשים שחושבים שדרך נאמנות לדרך של דת מסוימת הם מנציחים את עצמם כי נשמותיהם יגיעו לגן עדן. אין לכך הוכחות.
אנשים רבים אבל מנציחים את עצמם כאשר הם מתים למען מדינתם ואז העם זוכר אותם בבתי העלמין הצבאיים...