האם הרצון להשתנות מספיק כשאתה חולה בנפשך או שללא עזרה חיצונית, הרצון נשאר כלוא בתוך מערכת שלא מסוגלת ליישם אותו?

שואל השאלה:
אני מדברת על מקרים שבהם האדם ניסה את הכל
וזו לא איזו רציונליזציה

שואל השאלה:
אני לא בטוחה שעזרה חיצונית היא בכלל אופציה במקרה שכזה.
שינוי נפשי הוא לא איזו פעולה טכנית שניתן לבצע מבחוץ.
ההנחה ששינוי דורש התערבות חיצונית קושרת את האדם לתלות, במקום לאפשר לו לגלות את עצמאותו הקיומית.
בעיניי שינוי אמיתי הוא תמיד מהלך פנימי. לא נעשה לאדם שינוי, הוא נעשה בו מתוך עצמו.
אין דרך של מישהו אחר להוליך אותי למקום שלא חוויתי בעצמי. כל שינוי שאינו עצמאי, הוא לכל היותר חיקוי של שינוי.
לפחות ככה אני חווה את הדברים

אני שואלת בעצם-
אם הנפש החולה איננה מסוגלת לטפל בעצמה, ועזרה חיצונית איננה אפקטיבית מה נותר?
האם יש בכלל דרך החוצה?
הטענה שעזרה מבחוץ היא הפתרון מניחה שהיא עובדת. אבל אם היא לא, ואם האדם עצמו כבר איננו כשיר
איפה, אם בכלל, שוכן פתח השינוי?
האם ייתכן ששום דבר לא יכול לעזור?

הרצון להשתנות, כשלעצמו, הוא נקודת פתיחה מהותית - הוא מבטא את הקריאה הפנימית לחופש, להתמרה, לתיקון. אולם כאשר האדם חולה בנפשו, הרצון הזה עלול להיוותר כקריאה כלואה בתוך מערכת שאיבדה את יכולת הביצוע.
במצבים כאלו, התודעה עצמה - הכלי שדרכו הרצון אמור לפעול - אינה זמינה לו. זהו פרדוקס טרגי: הרצון קיים, אך אין לו שפה, תנועה או אחיזה במציאות.

מכאן עולה כי הרצון לבדו אינו תמיד תנאי מספיק לשינוי. לעיתים, רק התערבות חיצונית - אדם אחר, טיפול, יד שמושטת מבחוץ - יכולה לשמש כגשר בין הפנים המבקש לבין המציאות האפשרית.

זוהי שאלת גבולות החירות: האם אדם חופשי באמת אם נפשו עצמה היא שמובילה אותו בכפייה?
אולי, דווקא ההכרה בצורך בעזרה היא עצמה ביטוי לחירות- כי היא מציינת את הרגע שבו הרצון מבקש לפרוץ את סגוריו

אני חושב שזה תלוי איזו מחלה נפשית. יש מצבים שבהם הרצון להשתנות יכול לעזור אבל בלי עזרה חיצונית זה בדרך כלל ממש קשה. בעיקר במחלות קשות. הרצון לבד לא מספיק כי המחלה מגבילה אותך ולא תמיד נותנת לך את הכוח או הכלים לשינוי. אז הרצון חשוב, אבל צריך גם לקבל תמיכה או טיפול מבחוץ כדי לצאת מזה באמת

אם ה'מחלה' זה דיכאון
אז ברור שלא צריך עזרה חיצונית
רק רצון ודרישה עצמית מתמדת
חסרת התמסכנות, התקרבנות ויאוש

אני מבין מה את אומרת ויש הרבה אמת בזה. שינוי אמיתי באמת חייב לצמוח מבפנים, מהנפש וההכרה האישית שלנו ולא להיות משהו שמישהו "עושה לנו" מבחוץ. זה לא תהליך טכני שאפשר לכפות או להעביר באופן חיצוני

אבל מצד שני, לפעמים כשהנפש תקועה ומלאה כאב, גם הרצון הפנימי יכול להיות מנותק או עמום, והעזרה החיצונית(בין אם טיפול, תמיכה, או אפילו סביבה טובה) יכולה להיות הגשר שמאפשר להתחבר לרצון הזה ולהתחיל תהליך אמיתי. ובכנות? אף אחד לא באמת יכול לענות לך על זה כי התשובה היא אצלך. מה שהעזרה החיצונית יכולה לעשות זה לעזור לך להתקרב לתשובה הזאת

זה הדבר הכי משנה בכל השאלה פה
או שהחולי הוא הסתרה קיצונית כפי שאמרת מקודם שגם גורמי טיפול לא עזרו

שואל השאלה:
אז השאלה עצמה כבר לא משנה

שואל השאלה:
זה לא משנה

שואל השאלה:
דיכאון זו לא מחלה זו תופעת לוואי

מה החולי

אני חושב שזה תלוי באדם ובמחלה הנפשית