עד כמה האינטלקט מפספס את החכמה שבחוויה?

מפספס הרבה
אומנם יש חוויה למתבונן
אבל אם אתה חושב יותר מידי על החיים אתה לא מספיק לחיות אותם
הם רק עוברים לידך כמו עוד מסמך שצריך לנתח ולכמת ולקטלג
אדם נבון, יודע לא להתמקד רק באחת מצורות החוויה האנושית
יש דרכים כל כך רבות למצות את הקיום שלך, למקסם אותו
רבנו אומר צריך להתחדש

שואל השאלה:
תיארת את זה בדרך יפהפייה ומדויקת, זה מכאיב.
איך אפשר לכבות לרגע את השכל כדי פשוט לחיות?

תצא תטייל תרכוש תתאהב תפעל תבנה תיצור תסחור ותמכור תמחול ותסלח
זה לא חשוב מה תעשה
המטרה היא להתחדש
כל הזמן לשפר את הנוכחות שלי בתיאום לסביבה, לשחק נכון את המשחק.
אני למשל לא הולך לעבודה שאני לא לומד בה משהו חדש,
אין לי בעיה לעבוד קשה, אבל אני רוצה לתת גם לאינטלקט לעבוד
אני רוצה לא להיות מנותק מעצמי בשעות מסוימות במהלך היום
להתרכז בכאן ועכשיו
לרצות ולהיות האדם הנכון ברגע הנכון
אני רוצה לנסות, להרגיש
לגעת ביקום מזוויות שונות

אם המודעות שלך תהיה קשובה כל הזמן
להיכן אתה מנתב אנרגיה וכמה ולמה
אתה תתחיל לנווט אותו למקומות הנכונים עבורך
תמיד תשאל מה אני מרוויח מהסיטואציה הזו?
למה הגעתי לכאן עכשיו, איך אני משיג את המטרות שלי בצורה המיטבית?
כשתהיה מוכן לחיים
נכון לבלוס מהם
אתה תגלה בלי סוף אפשרויות
גם אחרי הפנסיה

שואל השאלה:
אני אוהב אותך.

אני אוהבת אנשים כמוכם

השאלה מניחה דיכוטומיה כוזבת בין "האינטלקט" לבין "החוויה" כאילו מדובר בשני ניגודים.
אבל כל ידע אנושי נובע מהחושים ומתעבד על ידי השכל. החוויה החושית לא "חכמה" בפני עצמה, היא חומר גלם שהשכל מקנה לו משמעות.

שואל השאלה:
תצביע על המקום שבו טענתי שיש ניגודיות.

שואל השאלה:
אני מדבר על מצב שבו השכל פעיל מדי,
מנתח יתר על המידה,
ולכן חוסם את הזרימה הטבעית של החוויה.
אבל עצם השאלה שלי כבר משדרת
שהאינטלקט והחוויה לא באמת מנוגדים
הרי היא עצמה נובעת מתוך רצון כן לחיות,
לא לברוח.
ולא אמור להיות בזה ספק,
במיוחד לאור כל מה שנאמר עד עכשיו בדיון.

אני מניח כך משום שנראה לי שהשאלה שלך מרמזת על כך שחוכמה קיימת באופן כלשהו בנפרד מהשכל, כאילו יש בה משהו שהאינטלקט "מפספס" מעצם טבעו כלומר, כאילו ניתן להפריד בין תפיסה לבין עיבוד רעיוני.
יכול להיות שזו טעות פרשנות מצדי אשמח שתחדד למה התכוונת.