10 תשובות
זה מצחיק אותי הבדלי השאלות כאן יש שאלה חכמה נגיד כמו שלך ואז "12 ו50 זה מתאים?"
יכול להיות,
יש הרבה רגעים בחיים של אנשים שאפשר לראות מוסר ואינטרסנטיות מגיעים יחד.
הרבה בפוליטיקה ובתקשורת.
בסופו של דבר יש קשר ישיר, אינטרסנטיות נובעת, בין היתר, ממוסר אינדיבידואלי ואפילו להפך - מוסר יכול לנבוע מאינטרסנטיות אינדיבידואלית.
יש הרבה רגעים בחיים של אנשים שאפשר לראות מוסר ואינטרסנטיות מגיעים יחד.
הרבה בפוליטיקה ובתקשורת.
בסופו של דבר יש קשר ישיר, אינטרסנטיות נובעת, בין היתר, ממוסר אינדיבידואלי ואפילו להפך - מוסר יכול לנבוע מאינטרסנטיות אינדיבידואלית.
לא
שואל השאלה:
^^^חחח תודה
^^^חחח תודה
כשאין קו למוסר והוא שרירותי בגלל היותו אינדיבידואלי אז אין מה שיגביל את האדם שמטבעו רוצה בטובת עצמו, מלרצות את מה שהוא מבין שיהיה טוב לעצמו אפילו אם זה בא על חשבון אינטרסים של אחרים, כי החברה מאפשרת את זה (בהכללה גסה)
מאז ומתמיד הכל אינטרס
באיזשהו מקום ברור שזה פוגש אותנו באינטרסים שלנו.
אבל אחת מהעקרונות הבסיסיים במוסר זה שאחרי שיש רעיון מוסרי כלשהו שהתפתח הוא כבר הופך למוסר אובייקטיבי.
כלומר אחרי שהוסכם בעולם בגלל אינטרסים אישיים שאסור לרצוח, אז גם אם עכשיו פתאום האינטרסים שלי אומרים לי שאני צריך לרצוח מישהו מוסרי יהיה לי אסור לרצוח אותו. כי כלל שהוא מוסרי כשהוא מוסכם על כולם הופך להיות אובייקטיבי.
כך שאולי מוסר פוגש אותנו בבסיס באינטרסים שלנו אבל מהר מאוד הוא הופך לעקרונות אובייקטיביים שלא בהכרח קשורים לאינטרסים.
אבל אחת מהעקרונות הבסיסיים במוסר זה שאחרי שיש רעיון מוסרי כלשהו שהתפתח הוא כבר הופך למוסר אובייקטיבי.
כלומר אחרי שהוסכם בעולם בגלל אינטרסים אישיים שאסור לרצוח, אז גם אם עכשיו פתאום האינטרסים שלי אומרים לי שאני צריך לרצוח מישהו מוסרי יהיה לי אסור לרצוח אותו. כי כלל שהוא מוסרי כשהוא מוסכם על כולם הופך להיות אובייקטיבי.
כך שאולי מוסר פוגש אותנו בבסיס באינטרסים שלנו אבל מהר מאוד הוא הופך לעקרונות אובייקטיביים שלא בהכרח קשורים לאינטרסים.
שואל השאלה:
לא הייתי קורא לזה מוסר אוביקטיבי, הייתי קורא לזה מוסר רגשי.
מוסר שהרגש שלנו חש אותו.
כי מה שאתה מתאר בכלל לא מתאר סיבה שהופכת פתאום את המוסר לאוביקטיבי ואמיתי. מה הפך אותו לכזה? הזמן? כמות האנשים? נו באמת
אין כזה דבר שמוסר אינטרסנטי הופך מתישהו למוסר אמיתי
לא הייתי קורא לזה מוסר אוביקטיבי, הייתי קורא לזה מוסר רגשי.
מוסר שהרגש שלנו חש אותו.
כי מה שאתה מתאר בכלל לא מתאר סיבה שהופכת פתאום את המוסר לאוביקטיבי ואמיתי. מה הפך אותו לכזה? הזמן? כמות האנשים? נו באמת
אין כזה דבר שמוסר אינטרסנטי הופך מתישהו למוסר אמיתי
^ברור שיש. תקרא את קאנט ואת ג'ון רולס.
יש לזה מספר נימוקים הבולטים ביניהם זה שאם אתה מבסס את המוסר נטו על סובייקטיביות אז מה מחייב מישהו אחר למוסר הסובייקטיבי שלי, כלומר נניח ואני הגעתי למסקנה שאסור לרצוח למה שזה יחייב מישהו אחר ? כדי שמישהו אחר יהיה מחויב לעקרונות המוסר הסובייקטיביים שלי הוא צריך להסכים עם אותם עקרונות ואם אם יש עיקרון מוסרי שהופך למוסכמות חברתית אז העיקרון הזה מוגדר כאובייקטיבי ולא כסובייקטיבי.
ולכן אם יש מוסכמות חברתית על עיקרון מוסרי כלשהו, זה אומר שעיקרון הזה הוא לא ניתן לדיון, כלומר הוא לא הופיע כרצון מוסרי רק לתקופה קצרה אלא לטווח ארוך (כי אם הוא היה מופיע רק תקופה קצרה הוא לא היה מספיק להפוך למוסכמות כללית ).
וכיוון שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שכל דור מחדש צריך להסתפק על עקרונות המוסר שלו, אז סביר להגיד שאם יש עקרון מוסרי שהאבות שלנו הגיעו למסקנה שהוא מחייב אותם זה רק הגיוני שהוא יחייב גם אותנו, כי זה לא קרה שסתם ככה הם הגיעו להחלטה כלל עולמית על עקרון מוסר כלשהו.
יש לזה מספר נימוקים הבולטים ביניהם זה שאם אתה מבסס את המוסר נטו על סובייקטיביות אז מה מחייב מישהו אחר למוסר הסובייקטיבי שלי, כלומר נניח ואני הגעתי למסקנה שאסור לרצוח למה שזה יחייב מישהו אחר ? כדי שמישהו אחר יהיה מחויב לעקרונות המוסר הסובייקטיביים שלי הוא צריך להסכים עם אותם עקרונות ואם אם יש עיקרון מוסרי שהופך למוסכמות חברתית אז העיקרון הזה מוגדר כאובייקטיבי ולא כסובייקטיבי.
ולכן אם יש מוסכמות חברתית על עיקרון מוסרי כלשהו, זה אומר שעיקרון הזה הוא לא ניתן לדיון, כלומר הוא לא הופיע כרצון מוסרי רק לתקופה קצרה אלא לטווח ארוך (כי אם הוא היה מופיע רק תקופה קצרה הוא לא היה מספיק להפוך למוסכמות כללית ).
וכיוון שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שכל דור מחדש צריך להסתפק על עקרונות המוסר שלו, אז סביר להגיד שאם יש עקרון מוסרי שהאבות שלנו הגיעו למסקנה שהוא מחייב אותם זה רק הגיוני שהוא יחייב גם אותנו, כי זה לא קרה שסתם ככה הם הגיעו להחלטה כלל עולמית על עקרון מוסר כלשהו.
שואל השאלה:
נכון זה בדיוק הטענה, במוסר שהוא לא דתי, המוסר "אינדבידואלי"
אם המוסר אינדבידואלי אין לך שום אפשרות להתקדם.
אינני יכול לחייב אף אחד.
ואינני יכול לומר אפילו לאדם רוצח שהוא בעייתי, אני יכול לכלוא אותו אינטרסנטית בגלל שהוא מסכן את החברה.
אתה מניח הנחה מוזרה, שברגע שזה נהפך למוסכמה חברתית, זה נהפך למוסר אוביקטיבי, מה אם המוסכמה החברתית היא להרוג את הילדים לפני הפסל? כמו בתנ"ך.
מוסכמה חברתית לא הופכת מוסר לאוביקטיבי, ואין דבר שיכול להפוך מוסר לאוביקטיבי, אלא אם כן הוא אלוהי.
מה שכן אתה יכול לומר, הגיוני ללכת בדרכי אבותינו, אבל זה לא אוביקטיבי, אם כן אז גם תישאר דתי, כי זו המסקנה שאבותיך הגיעו.
למוסכמה חברתית יש משמעות בכך שאתה יכול לצעוק על מישהו, בכך שהוא מפר את המוסר החברתי.
אבל לא שהמוסר החברתי אוביקטיבי, פשוט זה כללי החברה ולכן ניתן לכעוס עליו.
נכון זה בדיוק הטענה, במוסר שהוא לא דתי, המוסר "אינדבידואלי"
אם המוסר אינדבידואלי אין לך שום אפשרות להתקדם.
אינני יכול לחייב אף אחד.
ואינני יכול לומר אפילו לאדם רוצח שהוא בעייתי, אני יכול לכלוא אותו אינטרסנטית בגלל שהוא מסכן את החברה.
אתה מניח הנחה מוזרה, שברגע שזה נהפך למוסכמה חברתית, זה נהפך למוסר אוביקטיבי, מה אם המוסכמה החברתית היא להרוג את הילדים לפני הפסל? כמו בתנ"ך.
מוסכמה חברתית לא הופכת מוסר לאוביקטיבי, ואין דבר שיכול להפוך מוסר לאוביקטיבי, אלא אם כן הוא אלוהי.
מה שכן אתה יכול לומר, הגיוני ללכת בדרכי אבותינו, אבל זה לא אוביקטיבי, אם כן אז גם תישאר דתי, כי זו המסקנה שאבותיך הגיעו.
למוסכמה חברתית יש משמעות בכך שאתה יכול לצעוק על מישהו, בכך שהוא מפר את המוסר החברתי.
אבל לא שהמוסר החברתי אוביקטיבי, פשוט זה כללי החברה ולכן ניתן לכעוס עליו.
באותו הנושא: