כתבתי משהו ומעניין לדעת מה דעתכם

סתם פריקה רנדומלית, תתעלמו.

כשהייתי קטן, הייתי יושב כל לילה במרפסת הקטנה ליד הבית ומסתכל על העננים.
מבחינתי לא היו אלו עננים רגילים. מבחינתי היה זה סיפור שלם.
אבירים, חיילים, חיות, דמויות מספרים... מה לא ראיתי שם.
שעות הייתי יושב באותה מרפסת קטנה. יושב ומדמיין.
אבל תמיד, ענן אחרי ענן, הם היו זזים אט אט ונבלעים באופק.
נעלמים מאחורי נורה אדומה שעמדה על גג בניין.
החלטתי שמאחורי אותה נורה פועלים עשרות שואבי אבק, ששואבים כל ענן שכבר עבר זמנו.
כל ענן שתרם לסיפור, נשאב אל תוך הנורה האדומה ונעלם.
גם היום, אחרי שנים מאז, אני לפעמים מתיישב באותה מרפסת ובוהה בעננים.
נזכר באותן שעות על גבי שעות שישבתי כאן ודמיינתי.
ושגם זה, חלק מסיפור חיי שכבר נעלם.