כתבתי איזה משהו. אשמח לחוות דעות

פגשתי את עצמי של פעם.
ישבנו יחד בשני צדי השולחן, לא קרוב ולא רחוק.
כשראיתי אותה לראשונה, פרצתי בצחוק.
השיער והלבוש שינו כיוון עם השנים, וחשבתי שאשתנה עוד,
אבל הפנים נשארו אותן הפנים.
אחרי שעברתי לגרסה אחרת יותר לטעמי, חשבתי שאוכל סוף סוף לאהוב את עצמי.
אבל העובדה שאני מביטה באני של פעם ורואה את גודל השינוי,
כך גם אני מבינה את גודל העינוי.
גם כשחלפו השנים,
החלפתי מראה, השתנו קצת הפנים.
השוני לא חל על מה שהרגשתי בפנים.
זוהי לא תרמית, אלא רק שנאה עצמית.
ואז נופלת ההבנה,
שלא משנה אם את גדולה או קטנה,
המראה משתנה אך ההרגשה נשארת
איך תמיד תרצי להיראות, כמו מישהי אחרת.