אני מפונה, תכף רוצים להחזיר אותנו הביתה ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי , פריקה

לקח לי המון זמן להתרגל לגור במלון בהתחלה, הייתה תקופה דיכאון אבל יצאתי מזה ועכשיו ברוך ה' יש לי המון שמחת חיים, הכרתי מלא אנשים חדשים פה, נכנסתי לבית ספר ויש לי בו הרבה חברות ברוך ה', ממש התרגלתי ונהיה לי טוב.
עכשיו אחרי כל זה רוצים להחזיר אותנו ויש לי תחושה שזה יגמור אותי נפשית, אני לא יודעת מה לעשות.
גם ההורים שלי רוצים שאני אחזור לבית ספר שהייתי בו בצפון ואני לא רוצה לחזור אליו, היה לי שם סיוט ואני שונאת את המורים והתלמידים שם.
אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה אבודה אני לא רוצה לעזוב אבל אני חייבת ומה אני אעשה? בדוק אני לא אפסיק לבכות כשנחזור הביתה.

תראו, אי אפשר להכחיש שבעיר הרבה יותר כיף לי מהבית שלי בצפון, שם לא היו לי חברים (בקושי יש אנשים בכללי אז חברים?) הכל היה כזה רחוק ולא נגיש והייתי תלויה באחרים כל הזמן וזה חרפן אותי, ובגלל זה לא עשיתי כלום והייתי משועממת ברמות, שהדב רהשנוא עליי זה להשתעמם.
פה יש לי את העצמאות שלי של לנסוע באוטובוסים חופשי ותוך 10 דקות להגיע לאן שאני רוצה (גם אם זאת עיר ליד) ואני יוצאת הרבה יחסית.
אני גם רואה את עצמי חוזרת הביתה ומתחילה למרוד.
אם אני אחזור (חס וחלילה) לבית ספר הקודם שלי אני פשוט אשים על כולם שם אלף ז ואני אבוא בגישה nרא כמו שהם גרמו לי להרגיש לפני שנה וחצי שנתיים.
אני פשוט רואה איך אני אעשה בעיות ואצרח בבוקר שאני לא רוצה ללכת לבית ספר, זה יהיה סיוט.. אבל מה לעשוצ.. כשאין ברירה אין ברירה אה?
אלא אם כן יש לכם פתרון שהוא לא מרד על העולם