פשוט פריקה וזהו .. :(

אני לא מכירה את עצמי יותר אני סובלת ורעבה ועצובה ואשמה..וכבר רציתי לאכול עד שבא בן אדם והציע לי שניצל שזה היה המאכל הכי אהוב עלי מאכל שהייתי אוכלת יום יום מרוב האהבה שלי לשניצל ואני סירבתי בנימוס ואז הגיע המילה "מה את בדיאטה"? לא חשבתי שזה ישפיע עלי ניסיתי להתעלם ולא הצלחתי זרקתי את הצלחת לפח ודחפתי לעצמי עוד פחית זירו..ועכשיו אני רעבה ואשאר רעבה כי הוא פשוט גרם לי לחשוב שאני שמנה עדין שמנה עדין גדולה עדין אותה ילדה וכולם מהצד מציעים לי בורקסים ופיצות וסופגניות ואני פשוט אומרת לא תודה..אבל מבפנים אני רוצה לטרוף הכל אני מתגעגעת לאוכל אמיתי שכולם אוכלים ונהנים ממנו ורק אני מרגישה אשמה על כל ביס הכי קטן נשברתי..הלכתי למיטה..קשה לי כל כך לראות את כולם אוכלים לידי דברים שפעם כל כך אהבתי..העיניים שלי מלאות דמעות אני לא מסוגלת כבר נשרפת לי הנשמה מבפנים כולם פשוט אוכלים בחופשיות בטבעיות ואני בורחת לחדר כדי לא לראות את זה לא לטעום לא ליפול..אפילו את האוכל שלי כיסיתי כדי שלא אסתכל על זה..שלא ארצה את זה..שלא אבלוס..זה שובר אותי זה היה קל בהתחלה עכשיו זה נהיה פשוט סיוט..אני קשה עם עצמי מאוד אפילו בולמוסים אין לי מרוב שאני מענישה את עצמי יום יום..והשנאה שלי כלפי הגוף שלי כלפי עצמי רק מתגברת מיום ליום..הדמעות יוצאות ממני כמו גשם הלב שלי נשרף מבפנים מתי אני אלמד לאכול נכון מתי אני אלמד לאהוב את עצמי ולמה אני בכלל שונאת את עצמי על מה ולמה?!כואב לי בנשמה כל רגע ורגע שאני בחוץ ללא טיפול ללא מענה רפואי/נפשי אני סובלת אני רוצה לאכול ואני לא יכולה אני רוצה לאכול ולא מסוגלת אני רוצה אוכל אמיתי של בית של אמא כמו פעם ואני פשוט לא מסכימה לעצמי כלוםמי את ומה עשית לעצמך?כי אני כבר לא מכירה אותך את לא עצמך יותר את לא בן אדם חי את בן אדם מת בגוף חי..