רציתי לשתף אותכם בלקח שקיבלתי ולשאול אותכם מה אתם חושבים.

אני 4 וחצי שנים הייתי מאוהב במישהי.
ברמה שאתם לא יכולים לתאר לעצמכם.
היינו יוצאים אני היא ועוד חבר, לכל מקום היינו הולכים ביחד
הייתי מאוהב בה ברמות קשות. כשהיא סיפרה לי מה הטעם שלה, במראה חיצוני והפנימי, ניסיתי להיות כל מה שהיא רוצה ,
ניסיתי להיות גבר, אדיש ובוגר כמו שהיא אוהבת
ניסיתי לשנות הכל במראה שלי, כבר תכננתי את כל הניתוחים שאני רוצה לעשות רק בשביל להראות כמו הגבר חולמת עליו.
הייתי אובססיבי למראה החיצוני שלי ברמה שהייתי הולך כל 5 דקות למראה לראות שאני נראה בסדר. היינו מדברים, צוחקים, אפילו כששיכורים נמרחים אחד על השני
חייתי את החלום.
למה לא אמרתי לה 4 שנים שרציתי אותה?
כי פחדתי, פחדתי להרוס את מה שהיה בנינו, והאמת, פחדתי לגלות שאני לא מספיק טוב.
אבל בסוף זה הגיע, כמה זמן אפשר להחזיק רגשות בפנים?
סיפרתי לה איך אני מרגיש
היא דחתה אותי. זה שבר לי את הלב. לא רציתי לראות אותה יותר בחיים שלי.
חודש אחרי היא מספרת לי שהיא מאוהבת כבר חצי שנה בחבר הכי טוב שלי, ההוא שהיינו יוצאים איתו ביחד תמיד.
חנון, נמוך עם אף ענק ורזה מאוד. בחור טוב סהכ הכל, חכם נורא ורגיש. אבל לא מישהו שתרצה אותו לזוגיות, ככה חשבתי.
הוא ההפך הגמור מהטעם שלה. כששמעתי את זה, רציתי למות מבפנים, אבל כמובן שאמרתי לה שהכל בסדר
אכלתי את הכאפה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. חשבתי על זה ימים ולילות, על איך היא רוצה אותו? איך אותו ולא אותי?
ופתאום קלטתי, ששכחתי מי אני
ניסיתי להיות ערס, אדיש, ילדותי, גבר, מה שלא תרצו, הכל בשביל שהיא תאהב אותי
וכשהבנתי את זה, הלקח שלמדתי היה שווה הכל. שכחתי מי אני, מה הערכים שלי, במה אני מאמין ובמה לא, לא הבעתי את עצמי באמת
והעובדה שהיא רוצה את החבר שלי, גרמה לי להבין שאין יותר טוב, ואמיתי מלהיות עצמך
שכחתי את המסלול, והדחייה הזאת החזירה אותי אליו מחדש.
אני לא אובססיבי למראה שלי יותר, אני לא מנסה להיות מישהו שאני לא, אני לא מנסה לרצות אף אחד חוץ מאותי, כי אם מישהו לא יכול לקבל אותי כמו שאני הוא לא שווה את זה.
הבנתי מה אני אחרי שקיבלתי את עצמי, כמה חכם אני, רגיש, מצחיק ומיוחד.
בדרך שלי. לא כי אני מושלם, כי בדיוק ההפך, אני לא.
הלקח שקיבלתי מאלוהים היה שווה הכל, ואני סוף סוף מאושר.