אני כיתה י"ב, לצאת לפולין גם אם אין לי ממש חברים?

תצאי למה לא
אם היו מוציאים אותנו הייתי יוצאת

תיצא

לא הייתי הולכת

אני בדיוק באותו המצב והחלטתי בסוף כן לצאת

אעדכן עוד שבועיים אם זאת הייתה הבחירה הנכונה

לצאת
זה לא כמו בבית ספר מספיק שיש לך ידידים
וילד אחד זה לגמרי מספיק
לא שווה לוותר על זה בשביל זה

^^אוקיי אז חזרתי מהמסע לפני יומיים
ואני סך הכל די שמחה שבחרתי ללכת

המסע עצמו הרגיש ממש משמעותי בשבילי, אני עדיין חושבת על מה שראיתי ולמדתי שם.
אני חושבת שהחוויית למידה היא בעצמה סיבה מספיק טובה בשביל לצאת למסע.

מבחינה חברתית:
הרגשתי שהשכבה שלי היו יותר פתוחים ללהכיר אחד את השני.
במעגלי שיח ובזמן הפנוי שהיה במלון הרגשתי שהיה רצון לשתף את כולם.
בהכנות למסע אני זוכרת שלא הרגשתי את הפתיחות הזאת, והרגשתי אפילו שיש כאלה שמתבאסים מזה שאני יוצאת למסע. אבל במסע עצמו לא הרגשתי את זה. במסע עצמו הרגשתי שיש יותר מוכנות ריגשית וחברתית מהאנשים בשכבה לקבל אותי ולעזור לי בכל מיני רגעים.
בבית ספר עצמו אני לבד, כי כבר שלוש שנים שאני עם האנשים האלה- אז למה שהם ינסו להכיר אותי עכשיו?
אבל המסע נתן לאנשים סיבה לנסות להתחבר אליי.

כשהחלטתי ללכת מאוד דאגתי שהבנות שיהיו איתי בחדר ירגישו שאני נדחפת ושאני לא קשורה.
אבל בסוף הבנות שהיו איתי בחדר היו סופר נחמדות וניסו לשתף אותי כל הזמן ועם אחת מהן דיברתי ברוב המסע.

היו הרבה רגעים שהרגשתי לבד כשמסביבי היו אנשים עם חברים, אבל הרגעים האלה בעיקר השתלבו עם הרגשות שהרגשתי מהמסע עצמו, אז יצא שאני בקושי זוכרת את הקושי החברתי מהמסע.
כאילו אני לא כל כך בטוחה איך להסביר את זה, אבל נגיד ביום האחרון היינו באושוויץ ובירקנאו ואז היינו צריכים לחכות הרבה שעות עד הטיסה. והשעות שבין הארוחת ערב ובין היציאה לשדה תעופה הרגישו לי ממש כבדות כי בשעות האלה יצא שהייתי לבד בזמן שהאחרים הסתובבו ודיברו אחד עם השני. אבל אחרי כמה זמן כבר הפסקתי להרגיש את הכובד החברתי והתחלתי יותר לחשוב על הכובד מהעובדה שהייתי באושוויץ באותו הבוקר. ואז יצא שהחוויה שלי מהמסע עצמו די התעמקה.
ואז כתבתי הרבה ביומן מסע ושיתפתי קצת את המחשבות שלי במעגלי שיח וזה, אז יצא שלא הייתי צריכה לשבת לבד עם הכובד הריגשי שהרגשתי במהלך המסע.

אני חושבת שאתה פשוט צריך שיהיה מישהו אחד שאתה יודע שבטוח יהיה איתך בלפחות חלק מהמסע, כי נגיד לי היה חבר טוב אחד שהיה איתי בהרבה מהזמן וזה ממש עזר לי. כי זה נותן קצת ביטחון וזה מוריד קצת מהלחץ הזה של "מה אם אני אהיה לגמרי לבד".

מבחינה של פעם ראשונה בחו"ל:
טסתי כמה חודשים לפני המסע, אז זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. אבל אני חייבת לומר שבמסע לקח לי חמש ימים לקלוט שאני במדינה אחרת.

המסע עבר לי מהר ולאט בו זמנית. בחצי הראשון לא האמנתי שהמסע רק התחיל, ובחצי השני לא האמנתי שהוא כמעט נגמר.
אבל זה יותר קשור לתפיסה שלי של הזמן.

סך הכל אני חושבת שאתה צריך לעשות את השיקולים שלך. כי השכבה שלך כנראה טיפה שונה מהשכבה שלי, והמסע שלך כנראה יהיה טיפה שונה מהמסע שלי.
אבל צריך לקחת בחשבון את זה שהמסע זה נסיבות שונות מהבית ספר, ככה שיש סיכוי שדברים יהיו יותר טובים.