אני שונאת את אמא שלי.

היא יום אחד פשוט ברחה מהבית ומסרה דרך אבא שלי שהיא לא רוצה לגור איתנו יותר. ואחרי כמה חודשים היא חזרה הביתה כאילו כלום לא קרה. ומאז אני גרה איתה באותו בית ואני שונאת אותה. אני כל הזמן או בחדר או בחוץ ונמאס לי. בא לי לצאת מהחדר להכין לי אוכל ולא בא לי לראות את הפרצוף שלה. אני שונאת אותה ולא בא לי את האנרגיה שלה בבית. בא לי לברוח מכאן. הלוואי שהיה לי כסף לעבור לגור לבד. נמאס לי ממנה. וגם אבא שלי מעדיף אותה מאז שהיא ברחה בגלל שגילו לה איזו מחלת נפש ומאז הוא מתייחס אליה כמו נסיכה. למשל, אם אני מבקשת ממנו ללכת לסופר לקנות לי משהו דחוף, הוא לא עושה את זה אבל חמש דקות אחרי זה היא מבקשת והוא מוכן לחפש בכל הסופרים בעיר את מה שהיא רוצה.

נמאס לי!