אם האושר הוא סובייקטיבי, אז איך אנחנו יכולים לטעון שהמעשים המוסריים שמגיעים עבור הדת, מובילים בהכרח לדבר שנקרא "שלווה"?

שואל השאלה:
אושר עבור דתיים זה אלוהים/לעבוד את ה נכון? אז בגלל אלוהים אני חייב לעשות משהו שאני חושב שהוא משמח/בכללי/אותי, גם אם זה בפועל יכול להיות שלא?

הטענה הזאת מבוססת על רעיון שכאשר אנשים פועלים בהתאם לעקרונות מוסריים ולערכים דתיים, אז הם חווים תחושת חוויה של שלווה פנימית.
כי הם מרגישים טוב עם עצמם.

שואל השאלה:
אבל אם אושר זה דבר סובייקטיבי, איך הם יכולים לטעון את זה ולעשות מדבר כזה לדוגמה משהו הכרחי ובלתי נמנע עבור התפסיה שלהם?

לפי דעתי, התפיסה היא שמי שמבצע את העקרונות הללו באופן עקבי ימצא יותר שלווה פנימית, כי העקרונות עצמם נחשבים ל"טובים" או "נכונים" באופן עקרוני.
וזה לא אצל כולם, לא כולם מעידים כך אבל זה איזשהו מספק אושר.

שואל השאלה:
תודה על תשובתך:)

אושר הוא אכן כמו תחושות כעס אהבה ועצב נושא סוביקטיבי, אבל לא מעט דתות לוקחות לעצמן קרדיט על הדרך של איך להיות מאושר בעזרתן נטו כי זה מעודד מאמינים חדשים להצטרף ואת המאמינים הקיימים לתמוך ולהמשיך מתוך אמונה שהם עושים את הדבר הנכון

בין היתר הדת מתיימרת להיות מוסרית בשביל לתת לעצמה לגיטימציה שהיא מוסרית ועדיפה על דתות אחרות או אתאיסטים

הסטטיסטיקה מוכיחה. לא צריך להתווכח עם עובדות בשם שנאת הדת.