6 תשובות
שואל השאלה:
טוב אני אחדד את זה בעוד מילים
טוב אני אחדד את זה בעוד מילים
שואל השאלה:
אם האושר הוא סובייקטיבי, אז איך אנחנו יכולים לטעון שתמיד המעשים המוסריים שמגיעים עבור דת והלכה, מובילים בהכרח לדבר שנקרא "אושר" "שלווה" ושמחה?
אם האושר הוא סובייקטיבי, אז איך אנחנו יכולים לטעון שתמיד המעשים המוסריים שמגיעים עבור דת והלכה, מובילים בהכרח לדבר שנקרא "אושר" "שלווה" ושמחה?
שואל השאלה:
אבל אנשים דתיים טוענים את זה
אבל אנשים דתיים טוענים את זה
לפי האנשים, רואים מה עושה להם טוב
שואל השאלה:
אבל איך זה בא על ידי ביטוי עבור התפיסה של האמונה הדתית למשל? נגיד ואם זה היה מצווה דתית, או מוזכר בכתבי קודש? אז מה הכוונה מזה?
אבל איך זה בא על ידי ביטוי עבור התפיסה של האמונה הדתית למשל? נגיד ואם זה היה מצווה דתית, או מוזכר בכתבי קודש? אז מה הכוונה מזה?
אהיה פרקליט השטן ואעלה כמה טיעונים, יחד עם ביקורת על החולשות של אותם טיעונים, לדעתי.
הטיעון הראשון הוא שאלוהים ברא אותנו, ובכך הוא קבע את טבעו של כל אחד מאיתנו ולכן כל בני־האדם, או לפחות היהודים, נבראו כך שאורח־החיים הדתי יסב להם אושר.
כמובן שאפשר לטעון שהטענה הזאת אינה נכונה ויש רבים שאורח־חיים דתי הסב להם צער ועקה.
טיעון נוסף הוא שהמטרה אינה אושר. לא אכנס להגדרות חילוניות של מוסר, שגם הן אינן תמיד משתמשות באושר בתור ההגדרה של טוב גם אם האושר עצמו לרוב יהיה טוב. תאוריה דתית נפוצה של המוסר היא דבר האלוהים, כלומר שהמוסר נקבע לפי דברי האל.
לפי העיקרון הזה, המוסר נקבע לפי חוקי האל, ולא לפי אושר או טובת הכלל או כל אחר ערך שנחליט עליו פרט לרצון האלוהים.
לפי התורה הזאת, ביקורת על כך שחוקי הדת הם בלתי־מוסריים הם אבסורד כיוון שאותם חוקים הם הקובעים ומגדירים מה מוסרי.
אולם, לפי אותה תורה מוסרית המוסר הוא שרירותי, שכן אלוהים היה יכול שלא להחליט שרצח הוא רע ובמקום להחליט שלדבר בימי שלילי יהיה עוון שאין עליו מחילה.
הטיעון שאני חושב שיהיה משכנע יותר מהשניים הקודמים הוא שרוב חוקי המוסר, בין אם דתי או חילוני, הם עקרונות כלליים: לא תענה ברעך עדות שקר, ואהבת חברך כמוך, לא תגנוב, לא תרצח, תרומה לאביונים וכדומה.
אלה עקרונות שאינם מדברים על מעשים מסוימים אשר אמורים להסב אושר, אלא על כללים המתמקדים בהתחשבות בזולת. וכמובן שהתחשבות באחרים תביא להם אושר.
הטיעון הראשון הוא שאלוהים ברא אותנו, ובכך הוא קבע את טבעו של כל אחד מאיתנו ולכן כל בני־האדם, או לפחות היהודים, נבראו כך שאורח־החיים הדתי יסב להם אושר.
כמובן שאפשר לטעון שהטענה הזאת אינה נכונה ויש רבים שאורח־חיים דתי הסב להם צער ועקה.
טיעון נוסף הוא שהמטרה אינה אושר. לא אכנס להגדרות חילוניות של מוסר, שגם הן אינן תמיד משתמשות באושר בתור ההגדרה של טוב גם אם האושר עצמו לרוב יהיה טוב. תאוריה דתית נפוצה של המוסר היא דבר האלוהים, כלומר שהמוסר נקבע לפי דברי האל.
לפי העיקרון הזה, המוסר נקבע לפי חוקי האל, ולא לפי אושר או טובת הכלל או כל אחר ערך שנחליט עליו פרט לרצון האלוהים.
לפי התורה הזאת, ביקורת על כך שחוקי הדת הם בלתי־מוסריים הם אבסורד כיוון שאותם חוקים הם הקובעים ומגדירים מה מוסרי.
אולם, לפי אותה תורה מוסרית המוסר הוא שרירותי, שכן אלוהים היה יכול שלא להחליט שרצח הוא רע ובמקום להחליט שלדבר בימי שלילי יהיה עוון שאין עליו מחילה.
הטיעון שאני חושב שיהיה משכנע יותר מהשניים הקודמים הוא שרוב חוקי המוסר, בין אם דתי או חילוני, הם עקרונות כלליים: לא תענה ברעך עדות שקר, ואהבת חברך כמוך, לא תגנוב, לא תרצח, תרומה לאביונים וכדומה.
אלה עקרונות שאינם מדברים על מעשים מסוימים אשר אמורים להסב אושר, אלא על כללים המתמקדים בהתחשבות בזולת. וכמובן שהתחשבות באחרים תביא להם אושר.