אנשים שאוהבים לקרוא או לכתוב אתם יכולים לכתוב לי מה דעתכם על הכתיבה שלי?

טום נקש על הדלת החומה והעבה שלושה נקישות קצרות ומהירות. למרגלות הדלת נח לו שטיח קטן וצמרירי שנשא את הכיתוב: "האויב הכי גדול שלך, הוא אתה". קריאת הזמנה עמומה נשמע מבעד לדלת וטום סובב את ידית המתכת באיטיות מהוסה. אדם בעל סוודר קשמיר משובץ, משקפיים דקיקות וכרס עבה קיבל את פניו של טום בחיוך מאולץ. "טום," קרא האיש, "אני שמח לראות שחזרת", אמר וחזר לעיין בתשחץ הלא פתור שאחז בידו השמאלית. על הקיר הלבן מאחורי האיש שהתיישב על כיסאו המרופד בחבטה, נתלו תעודות רבות ותמונות של האיש השמן. טום התיישב בחוסר נוחות על הספה השחורה והמרופטת שניצבה מול כיסאו של האיש. טום הרגיש כאילו הקירות הלבנים סוגרים ולוחצים עליו, לבו החל לפעום במהירות וידיו אחזו בכוח במשענות הספה. האיש השמן העיף בו מבט אדיש מעל תשחצו, ולגם מכוס שחורה שנחה לה על שולחן לידו. טום עצם עיניו וספר עד עשר, נושם עמוקות. כשסיים פקח את עיניו. דוקטור ויד - האיש השמן, הניח את התשחץ על השולחן, נשען קדימה וחקר את טום מבעד לעדשות הזכוכית של משקפיו. שני האנשים ישבו בדממה חסרת מנוחה, בוהים אחד בשני. טום לא הצליח להביא את עצמו להמשיך להסתכל לדוקטור ויד בעיניים והסיט את מבטו לידיו שנחו על ברכיו. טום הלחוץ חיפש משהו להגיד על מנת לסיים את השתיקה. "חלמתי שוב את החלום ההוא," זרק טום והעיף מבט לדוקטור ויד על מנת לראות את תגובתו. ויד חייך בנחת ונשען אחורה בכיסאו. הוא הוריד את משקפיו והחל לשפשף את עדשותיהן. "אתה רוצה לספר לי על זה?" שאל בנינוחות.
טום כחכך בגרונו ונע בחוסר נוחות על הספה. "עמדתי בשורה עם חברים שלי, ומולנו עמד אדם במדים שצרח עלינו. ניסיתי לשאול את חברים שלי מי זה אבל אף אחד לא ענה לי. גשם החל לפגוע בי בעוצמה אך השמיים מעליי היו בהירים. אני זוכר שהרגשתי לחץ, אז הסתובבתי כדי למצוא מחסה מהגשם ולפתע עמדתי בתוך חדר קטן. מבעד לקירות החדר היו חלונות, ומאחורי החלונות עמדו הרבה אנשים. קירות החדר החלו להתקרב ולסגור עלי ולא הצלחתי לנשום, אז דפקתי על החלונות כדי שהאנשים מאחוריהם יעזרו לי אך הם רק צחקו. הקירות המשיכו להתקרב ולפתע שמתי לב שהפרצופים של האנשים היו חלקים. לא היו להם פנים. צרחתי ונפלתי על הרצפה, ופתאום ראיתי אדם אחד שכן היו לו פנים. התקרבתי וצעקתי אליו אבל כשהסתכלתי על הפנים שלו הם היו שלי".