אנשים שוהבים לקרוא או לכתוב, אתם יכולים לכתוב לי מה אתם חושבים על הכתיבה שלי?

וואי בתור אחת שכותבת הרבה, זה ממש טוב

וואו.
זה מדהים

אוקיי חבר, שמע, זה נחמד מבחינת העלילה, בהחלט, אך יש הרבה דברים מבחינה דקדוקית שצריך לשפר, אני הייתי כותבת את זה כך (קצת שיניתי מילים):

''נקשתי שלוש פעמים על אותה דלת חומה'', אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אמרתי. למרגלות הדלת נח שטיח קטן וצמרירי שנשא את הכיתוב ''האויה הכי גדול שלך הוא אתה''.
תוך מספר שניות נשמעה קריאה המומה מתוך הבית, צעדים מתקדמים אל עבר הדלת, ואני עמדתי שם כמו דחליל.
הדלת נפתחה, מולי הופיע אדם לבוש סוודר קשמיר משובץ ולעיניו משקפיים דקיקות, אם היה מתעטש הן היו נופלות מאפו הישר אל הכרס המגודלת שלו.
בחיוך מאולץ הוא קרא בשמי, ''טום, איזה יופי שחזרת!'', וישר חזר לעיין בתשחץ הלא פתור שאחז בידו המקומטת.
אני לא מאמין שנתתי לעצמי לדרוך שם שוב, איזו טעות!
התיישבנו, הוא על הכורסה המרופטת ואני על הספה שחדלה להיראות כאחת. תעודות רבות ותמונות של האיש השמן מילאו את הקיר שמאחוריו, הרגשתי שבכל אחת מהן הוא עומד להתפוצץ, או אחד הכפתורים בחולצתו, שהייתה זהה בכל התמונות.
ליבי פעם בעוצמה, הקירות הלבנים החלו להתקפל כמו דף נייר כשאני בתוכו, האחיזה שלי במשענות הספה כמעט ועיקמה אותן. ספרתי עד עשר, נשמתי עמוק, שום דבר לא עזר. ראיתי איך האיש מסתכל במבט אדיש בעודו לוגם מאותה כוס חרסינה ישנה. התשחץ עבר מקום אל השולחן, הכוס, אל השידה ליד, והאיש נותר סורק וחוקר את טום מבעד עדשות משקפיו.
דממה וחוסר מנוחה היו בחדר, בהינו אחד בשני כאילו במשך שעות, רציתי להפר את השתיקה אך לא מצאתי דבר להגיד.
''דוקטור ויד זהו שמי'', הוא פתח, ''אתה זוכר?''. ''כן, כמובן, פשוט, קצת לחוץ'', אמרתי.
''חלמתי שוב את החלום ההוא'' אמר טום שסוף סוף הצליח להתנתק מקשר העין האימתני. "רוצה לספר לי על כך?" שאל ויד בנינוחות מפתיעה.
כחכחתי בגרוני, כל כך רציתי מים. ידעתי, שהחל מנקודה זו, הכל ישתנה, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל.
''חברים שלי ואני עמדנו בשורה'', התחלתי, ''אדם במדים התהלך לפנינו וצרח בזעם על כל אחד בתורו. אף אחד לא ענה כששאלתי מי זה המשוגע ההוא, ואז התחיל הגשם להסתער על אף השמיים היו בהירים.
ניסיתי למצוא מחסה אך הסופה הייתה חזקה ולא הצלחתי לראות, לפתע הייתי בחדר קטן, מבעד חלונותיו היו אנשים רבים. שוב הרגשתי לחוץ, שוב קירות החדר נסגרו עליי, התחננתי לעזרה, אך האנשים רק צחקו. דפקתי על החלונות, לא הצלחתי לנשום, הקירות המשיכו להתקרב יותר ויותר. החזרתי מבט חטוף באנשים, פרצופים חלקים נותרו, צרחתי ונפלתי על הרצפה. קמתי, איש אחד, כן היו לו פנים, התקרבתי שוב אל החלון, הסתכלתי עליו וקפאתי.
פניו היו שלי.

שואל השאלה:
^לא הבנתי איפה היו הבעיות הדקדקויות שתיקנת במה שכתבת
פשוט שינית את זה מגוף שלישי לראשון

שמתי לב ששינית את הניסוח קצת, אך עדיין לפי דעתי זה טקסט קצת קשה לקריאה, לא מאוד זורם.

ראשית מבחינה דקדוקית ישנם דברים לתיקון-
שלוש נקישות קצרות
קריאת הזמנה עמומה נשמעה
איטיות מהוססת
אדם לבוש סוודר קשמיר
הרבה משפטים מתחילים ב-טום כך וכך, זה גם ברצף, הייתי משנה את זה

שנית, משפטים מסויימים חוזרים על עצמם, למשל החלק של הקירות הלבנים סוגרים עליו, או החלק עם הכיסא של הדוקטור, הייתי מחליפה במילים נרדפות את מה שחסר על עצמן
בחלק של הכיסא, לא רואה סיבה למה את מתארת דוב ושוב את המיקום של הכיסא מול הספה ושדם ישב הדוקטור ושם ישב טום.. מיותר לדעתי ולא תורם לעלילה
עוד דבר הוא שאת כל הזמן קראת לדוקטור- האיש השמן, מספיק פעם או פעמיים, מבינים את הקטע, לא צריך לחזור על זה בכל הטקסט

לא רק שיניתי, שיפרתי גם מבחינה דקדוקית וגן מכל שאר הדברים שאמרתי פה שלפי דעתי עדיין צריך לתקן אותם גם בגרסה החדשה שכתבת